מחשבות יוסטון 14

מי באמת דואג לאליהו?

אוטוטו כולנו מסובין. כשבארץ יסעדו וימלאו כוסות, אצלנו בגולה עוד יגלגלו קניידעלך ויקצצו סלטים אחרונים, זה לא משנה את העובדה שבקרוב מאד כולנו נחכה לאליהו. הילדים הצעירים יחכו באמונה שלמה, הבוגרים יותר, באמונה מאומצת, והגדולים ממש, כמונו, בכמיהה עמוקה, ואמונה מפוקפקת. אני החלטתי לשאוב קצת אמונה מילדים בני שבע, עם עיניים זוהרות, תלמידים בבית הספר, שהסבירו לי בשיעור שקיימנו לקראת פסח, על "חירות" ו"אמונה", שאליהו הנביא דומה קצת לסנטה, אבל אין לו בגדים אדומים, הוא פחות שמן מסנטה והוא ממש ממש יהודי. חוצמיזה יש לו שיער לבן, זקן ארוך והוא טוב לב. ילד אחד יכול היה להשבע שראה את הכוס של אליהו מתרוקנת לאורך ליל הסדר, ילדה שניה אמרה, שרק בלילה הזה ההורים מרשים לשבת בבית כל הערב עם דלת פתוחה, וילד נהדר אחר התוודא בהרבה אומץ וקצת סומק על הלחיים: "אני לא ממלא לו כוס יין, זה הדבר האחרון שהוא צריך...", אז מה אתה עושה?? שאלה כל הכיתה, "אני פשוט פותח לו את הדלת של השירותים, שירגיש חופשי להכנס, כי עם כל הבתים שהוא עובר בליל הסדר, בטוח יש לו מלא פיפי". ואם זאת לא אמונה, אני לא יודעת אמונה מהי... אשרי המאמין ואשרי המורה שזכתה בתלמיד אלוף.

לא טוב היות האדם לבדו

במרחק מהמשפחה, נחסכות דילמות המשפחתולוגיה, עם מי נחגוג את הסדר, ליד איזו דודה נשב...וכאלה, אך נפתחות צרות אחרות, קיומיות יותר- שרק יהיה לנו עם מי לחגוג את הסדר. בחרדת הלבד של שנה ראשונה בחו"ל, עוד לפני שהודינו בפני עצמינו שאנחנו סובלים מחרדה כזאת, מיד ריפדנו את חגנו בעוד 4 משפחות ברוכות. כך יוצא שאת ליל הסדר הקרוב נחוג בחברותא בביתנו הקט, 25 יהודים כשרים, כי ידוע הרי שסדר, לא תלוי בגודל החדר, ובשנה הבאה אולי נגדל ל-10 משפחות, בלי נדר.

מים בששון? לא תמיד...

כשהתברר לנו, לפני יותר משנה, שאנחנו נוסעים לטקסס, אמרתי לעצמי, אחל'ה, ממדבר למדבר, מדיונות החול בדרום הארץ, לקקטוסים במערב טקסס. בדמיונות הכי פרועים שלי לא האמנתי שנהיה מוקפים ירוק מכל כיוון, שהצמחייה תמלא את הרחובות והחצרות האחוריות ושהמטריות, שתמיד חיכו לשעתן היפה בארץ, יזכו לעדנה פה ביוסטון. שלא לדבר על מגפי הגשם, שיש להם כאן רייטינג גבוה ועיצובים מגניבים. אז זה שיש גשם כל הקיץ, הבנו מהר, אבל זה שהגשם פה יורד בדליים ולא בטיפות, זה בלתי נתפס. הגשם יכול להתחיל תמים כזה, ממטרים קלים על החלון, מנגינה נעימה, אבל התמים הזה יכול להתחזק ולהמשך בקלות לילה שלם ואפילו שניים או שלושה. השבוע חווינו שטפון ראשון. הרגשתי כאילו זה ה"זובור" שלנו, אם נשרוד את זה אולי נצליח לשרוד עוד כמה אתגרים פה. בתור אנשים שראו עשרות פעמים את הפרסומת "ישראל מתייבשת" ולמדו לסגור את המים במקלחת כשמסתבנים (אני קצת "מסבנת" בנושא הזה, אבל וידויים לא עכשיו), אנחנו מוצאים את עצמינו שמחים עד נרגשים בתחילת הגשם ובטוחים שזה ממש טוב לאדמה וליקום. כשהגיעו לפלפון האישי שלנו התרעות על סכנת הצפה, שלוש פעמים במהלך הלילה, הבנו שהגשם עובר פה את גבול הטעם הטוב, וגם את גבולות תעלת הניקוז (הבאיו) שממוקמת במרכז העיר ומגיע ממש לגבול הדלת שלנו. כמו בימי השלג הנדירים בארץ, גם כאן בוטלו הלימודים ונולד יום חופש עם טעם של מים גנובים, אבל פה אי אפשר לעלות לירושלים לראות את השלג, למעשה אי אפשר לעלות לשומקום (כי יוסטון לגמרי מישורית). אז המצב הוא כזה, שהמים מקיפים את כל הבית במקרה הטוב, ובמקרה הרע גם מבקרים בתוכו. כך מצאתי את עצמי אתמול מורחת כלור (נגד עובש) על קירות ביתם של חברים יקרים, שזה עתה סיימו את השיפוץ מההצפה של השנה שעברה, ורגע לפני שהתמקמו בביתם המחודש, הוא הוצף בשנית. שטפון יכול להיות קסום כשהוא חוצה את המדבר ומפריח את השממה ויכול להיות עגום כשהוא מבקר בחדר השינה. נאחל לעצמינו שהגשם של יוסטון יבוא במנות קטנות ושרק השמחה תעלה על גדותיה.

קולנוע ישראלי בראי יוסטון

מקץ שמונה חודשים והרבה געגועים הגיעה לפני חודש חברתי הטובה ומרצה מוכשרת לקולנוע, לביקור משפחתנו ביוסטון. כחלק מהציונות חשבנו שתינו שיהיה נחמד אם נתבל את הביקור בהרצאה מעוררת מחשבה לחבר'ה הישראלים כאן, על יצירה קולנועית וטלביזיונית ישראלית, אם כבר הרחיקה עד הלום. אספנו את עצמינו הבאנו חברינו לערב צפייה והרצאה בסלונינו. הגשנו מיני טובין על השולחן והתרווחנו בספות. ההרצאה החלה בכמה משפטים על מגמות משתנות ביצירה הישאלית, בליווי קטעים מתוך סדרות דרמה ישראליות ומערכונים עכשווים מצחיקים בטירוף. שמחנו כולנו לגלות דרכם שאנחנו לגמרי מעודכנים בהומור וצוחקים ברגע הנכון ובווליום המתאים. הערב עורר דיון ער על ישראליות, על דתיים וחילוניים, על מורכבות המצב בארץ, על עתידנו ועל המקום שלנו פה. המרצה, שברוב רגישותה אפשרה לנו לדבר את עצמינו לדעת, במקום להכות בנו את משנתה המלומדת, אמרה לנו בשלב מסוים (כשהצליחה להשחיל מילה), שזה מדהים לראות איך בארץ הקהל רק רוצה להניח לרגע למציאות, להפסיק לדבר ולשקוע לתוך צפייה ממכרת ואילו אנחנו, ה"ישראלים הגולים", לא יכולים להפסיק לדבר על הארץ, מחפשים להתחבר למציאות הישראלית דרך המילים ובקושי נותנים אפשרות להשחיל איזה קטע צפייה, כאילו עצם דיוננו נותן הצדקה לבחירתנו, לחיות לתקופה מחוץ לגבולות ישראל (המשפט האחרון הוא פרשנות שלי, המרצה חפה משיפוטיות). אז תודה למרצה-חברה היקרה, שעזרה לנו לגלות עוד קצת את עצמינו (ואת עמנו).

המתחיל באמונה אומרים לו גמור

אחד התחביבים המועדפים על משפחתינו הוא רכיבה על אופניים. כל אחד וקסדתו, כל אחד וגלגליו, בלי הבדלי גיל ותרגיל. גם לצעיר החבורה יש מושב נגרר שמחובר לאופני ההורים והוא רוכב איתנו למרחבים. באחד הטיולים האלה, יצאתי חמושה בארבעת הרוכבים הצעירים, ביום שמשי ונעים לכיוון הפארק הקרוב לביתנו. התגלגלנו לנו בנחת במדרכות, הגענו לפארק הירקון שלנו, רכבנו על גדות התעלה עד שעייפנו ושמנו פעמנו חזרה. כמה רחובות לפני הבית, נפלה השרשרת באופניים של הצעירה. היתם מצפים שבתור קיבוצניקית אפשיל שרוולים אהפוך את האופניים ואלביש את השרשרת בחזרה. אז היתם מצפים, יופי! זה לא קרה! לא היה לי כח ולא התאים לי להתלכלך בשחור ולמרוח אחר כך הכל על הצעיר, שמחובר לאופניים שלי. הוריתי לכולם לרדת מהגלגלים ולהתקדם בהליכה הביתה. הלכנו לנו לאיטנו וכשעמדנו לחצות את הכביש הקרוב לביתנו, ראינו רכב עוצר, כמה עשרות מטרים לפנינו, כאילו נותן לנו לחצות את הכביש לפניו. יש פה עניין עם הנימוס בכבישים ובכלל, הרכבים עוצרים כל כך באדיבות לקראתך, שאתה פשוט חייב לחצות, גם אם לא התכוונת. אני הייתי חסרת סבלנות מהטיול שהתארך מעבר למצופה וחשבתי בליבי, מה עכשיו גם המנומס הזה על הראש שלי, עד שאני אעביר את כולם... הוא יעמוד פה דום? האיש המשיך לעמוד ואני כבר התעצבנתי, חלאס עם הנימוס-יתר הזה, לא מתאים כרגע, מה אתה לא מבין בסיטואציה...? סע בן צור, אנחנו נחצה אחריך. או אז יצא בן צור מהרכב והתחיל להתקרב לכיוונינו, ניכר עליו שהוא בדיוק סיים יום עבודה. "אני יכול לעזור לך גבירתי?" "זה בסדר, תודה, אנחנו כבר חוצים את הכביש...", "פשוט ראיתי שנפלה לילדה השרשרת ואני יודע איך זה מבאס את כל הטיול אופניים...It's a bummer". בן צור יצא גבר ואני יצאתי מעפנה, והbummer האמיתי הוא שלפעמים אני שוכחת להאמין בטוב ליבו של האדם.

אז תודה לאיש שרצה לתקן לנו את השרשרת,

תודה לילד שפתח לאליהו את השירותים ולי את האמונה,

תודה לחברה שבאה ממרחקים,

ותודה גם לגשם, שרק ירד במידה ויביא עימו ברכה ולא בריכה.

חג שמח מוקף משפחה וחברים טובים

שלכם

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

 לירון פרנק  |  liron.frank@gmail.com   |  054-9798208 |

  • Wix Facebook page