מחשבות יוסטון 13

כולנו זקוקים לחסד

במרחק הרב מהמוכר והידוע, הדברים שנראו לנו בארץ כקשיי יומיום או חששות גדולים אבל נורמאליים, מקבלים פה מיימדים אחרים. לאורך השנה הראשונה העוברת עלינו בסערה, עמדנו ועומדים בפני אתגרים אישיים, שלפעמים עושים לי חשק לקחת את המטוס הראשון הביתה ולקבל מהר חיבוק חזק ממשהו קרוב, שמכיר אותך טוב טוב ויכול בקלות רבה לפוגג הרבה שדים, בכמה מילים נכונות ומבט מרגיע בעיניים.

באין מישהו כזה בקרבת מקום, על אף שאנחנו מוקפים בהרבה אנשים עם אכפתיות גדולה ולב רחב, מצאתי את עצמי נופלת לא אחת בזרועותיה של אמריקאית שלא לגמרי הבינה מה פתאום היא עומדת מחובקת איתי. זו יכולה להיות כמעט כל אחת, החל מסגנית המנהלת בבית הספר, עבור דרך רופאה כזו או אחרת ועד הבוחנת בטסט הנהיגה המעשית. ברגעים האלה שפשוט צריך חיבוק ואין אף אחד אחר בסביבה, אני לוקחת אותו בכל הכוח, ובלי התלבטויות, מה שנקרא: "כל העומד מאחורי ומצדדי, הוא המחבק". המצב לפעמים הוא כזה, שבכלל לא אכפת לי מה יחשבו עלי (מה שמאד לא אופייני למי שגדלה בקיבוץ), זה אפילו לא לוקסוס, זה צורך קיומי כזה, בצורת חיבוק. לפעמים אני מספיקה להגיד: "I'm sorry…" בצרוף הסבר קצר, לפני פרוץ החיבוק, ולפעמים זה פשוט מתפרץ. האמריקאים שאני הכרתי עד כה, לא בדיוק נופלים זה על צווארו של זה ביומיום, ויכול להיות שהם נותרים המומים או מתחילים טיפול, בעקבות החיבוקים שלי, אבל אני פשוט לא רואה בעיניים, באותם רגעים, אני כנראה רואה בידיים. לפיכך אני רוצה להכריז בזאת, לכל מי שזקוק לחיבוק פה ביוסטון, שידע שאני מחלקת בחינם ובשמחה, לא נדרשים תירוצים וגם לא הסברים, אני לא אשאל למה וגם לא מדוע, פשוט נתחבק ונרגע, כי אחרי הכל או לפני הכל, "כולנו (לפעמים) זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע...".

טל ואביעד

בן זוגי היקר, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, תמיד מזכיר לי שגם בהיותנו הורים, יש לנו צרכים, רצונות, אהבות, תחביבים ודברים שימלאו לנו את המצבר, כשהאלטרנטור הטבעי קצת מקרטע. אחד הדברים האלה, או למעשה שניים, הם טל ואביעד. הם בטח לא יודעים שהם מלווים אותנו כאן בנופי יוסטון וטקסס רבתי, על פני מיילים רבים, ביערות ובמדבריות, אבל אנחנו לגמרי צמודים אליהם ושותים בשקיקה את הפנינים השנונות וגם השטויות הרדודות, שמלוות את "תכנית הבוקר". אנחנו זוכים לשמוע את תכנית הבוקר, לא רק בבוקר, בכל שעה ביממה שאנחנו על הכביש, וזה תמיד זורק אותנו לחוויית הבוקר הישראלית של עמידה בפקקים עם כל החבר'ה. מדהים איך מרחוק גם פקקים יכולים להראות קסומים. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, נדרשת פה אמונה בצדקת הדרך, ארבעה ילדים דורשים פס קול אחר לגמרי והאמת שבמקרים רבים עדיף למלא את אזניהם בנעימות אחרות ולחסוך מהם תיאורים עסיסיים על חברי כנסת שונים, סלבס "אהובים" במיוחד או סתם איזה ריסוק של חמות שעלתה לדיון על ידי כלתה באותו בוקר. לזה נמצאים פתרונות טכנולוגיים שונים שהופכים את הרכב שלנו לסוג של מולטי-סאונד על גלגלים. ההתמסרות הזו להומור הישראלי, לקולות המוכרים, לסיפורים האישיים שנותנים תחושה של "כולנו משפחה אחת גדולה", מצמצמת את המרחק ועושה חשק להרים טלפון לתכנית לספר איזו פאדיחה שהיתה לך השבוע (יש בשפע), מישהו שהרגיז אותך (קורה מדי פעם), משהו שהפתיע אותך (כמעט על בסיס יומיומי), לולא הפרט השולי של אזורי הזמן השונים ו 8 שעות הבדל בנינו לבין הארץ. אין לנו ביומיום המון רגעים של צחוק משוחרר ומתפרץ, ולפעמים מתחשק לשים את התכנית על פול ווליום ולהשמיע לחבר'ה שאתנו בhighway אבל יש סיכוי יותר מסביר, שנשאר לבד בהתלהבותנו. חיזקו ואמצו טל ואביעד יקרים, יש לכם מאזינים נאמנים ורייטינג גם ביוסטון.

נראה לי שהתקבלנו סופית

יש מקומות בעולם שבשביל להתקבל חברתית צריך לעבור איזה טקס חניכה אלים, איזו שבועה דתית, איזה מסע נפשי עמוק, איזה ויתור על זהות קודמת לטובת הזהות החדשה. באמריקה זה הרבה יותר פשוט, כל מה שצריך זה פשוט לגלות איזו אלרגיה. כשהגענו לבדיקות הרפואיות הראשונות, שלנו ושל הילדים, שאלו אותנו מה אסור לנו לאכול, במה אסור לנו לגעת ומה אסור לנו לנשום. עמדנו נבוכים לנוכח השאלה. קיפלנו זנב בין הרגליים והודינו בבושת פנים שאין לנו בעיה ממשית עם בוטנים, או ביצים או חלב או פירות טרופיים וגם לא עם פריחת הדובדבן. זכינו למבט משתאה, אבל לא מזלזל, כי באמריקה לא מזלזלים בך בפניך (ומה שקורה מאחורי הגב, לא ידוע לי וטוב שכך). המשכתי לפמפם לבנות שלי שאסור להן לכבד את חבריהם בארוחת הצהריים שלהן, גם לא ברמת ה"ביס", כמו בארץ, זה אחד מחוקי בית הספר הנוקשים, אחרת יעלו אותנו על טיל, כי היוגורט של האמצעית, הנדיבה, בדיוק נפל על איזה אלרגי לחלב, רחמנא לצלן. וכך לפני חודש, כשהצעירה בחבורה הייתה חולה כמה ימים, לקחתי אותה לרופא הילדים, הבאמת נהדר שלנו, והוא גילה לי שבמדובר בסטרפטוקוק. וכיוון שעם סטרפטוקוק לא משחקים, הצטיידנו באנטיביוטיקה ורודה ומתוקה. אחרי יומיים וחצי הילדה חזרה לעצמה, אבל אחרי חמישה ימים קמה בבוקר מנוקדת כולה. שמנו פעמינו לרופא היקר והוא הודיע קבל אמא וילדה, שמדובר ברגישות לפניצילין. אני שאלתי בציפייה: רגישות? לא אלרגיה? והוא שלא הבין מה אני לוחצת כל כך על אלרגיה, ענה במתינות, אפשר להמשיך לקחת את האנטיביוטיקה, בפעם הבאה ניתן לה משהו אחר. אני מומחית קטנה מאד בדיאגנוזות רפואיות, אבל לפי הלוק המנוקד של הבת שלי זה נראה הרבה יותר מרגישות. בכל אופן, גם לא "זכינו" באלרגיה מוצהרת (והלוואי שגם לא תהיה) לדעתי ממש התקבלנו. ותודה לפניצילין על השבת כבודנו האבוד.

הקסם מתחיל לצאת

לפני שבועיים היה בבית הספר בוקר עם אימהות, כמובן שזה צריך להיות מלווה באוכל, כמו רב הדברים שקורים כאן ולכן הוזמנו לבוקר של Muffins with mom. אל דאגה בנים, היה לפני כמה חודשים Doughnuts with dad. כמובן שאני נדרכתי קצת לפני הבוקר הזה, כי מדובר בחלוקת חצי שעה, בין שלוש כיתות, בניסיון לסיים עם שלוש בנות מרוצות ומחויכות. המורות כבר מודעות לפיצול הגדול ומאפשרות לי לדלג מכיתה לכיתה וגם לדלג את הילדות איתי לפי הצורך. התחלתי מהצעירה לבוגרת, עם מבט צמוד לשעון, כדי לא לשכוח את עצמי באחת הכיתות. אכלתי ענק מאפין אחד, כמצוות המורה בגן חובה. גם בכיתה השנייה נאלצתי לדחוף מאפין נוסף ולפני שהצלחתי לפתח רעב למאפין האחרון, נזכרתי שאני חייבת להגיע לקומה השנייה, כי הזמן קצר והילדות רבות. בכל כיתה ציירו אימהות, היללו את האימהות, סיפרו סיפורי אימהות ותיארו מהי אמא בשבילי. אבל כל זה לא היה חשוב, כי כשנכנסתי לכיתה ג, וכצפוי הבנתי ש...פעם שלישית "מאפין", גיליתי משהו שגרם לי לשפשף את העיניים ולהחסיר פעימה, בקטע טוב. ילדי כיתה ג' עמדו בשורה אל מול האימהות, מסודרים ושקטים, מוכנים לדקלום קורע לב בחרוזים על "האמא בחיי", אבל אני לא הקשבתי לאף מילה מהפה שלהם, פשוט כי נפעמתי לראות, שילדתי, בכורתי, אהובתי, מקסימתי מחובקת על ידי ילדה אחרת שעומדת בצמוד אליה. היא פשוט שמה עליה את היד, לאורך כל הדקלום במן טבעיות חברית כזאת והיה לה מבט מתוק בעיניים, של מישהו שזכה בחברה ממש טובה. אני נשבעת שיכולתי לראות את עלי הכותרת של הבת שלי נפתחים אחד אחד, אחרי שהיו מקופלים היטב כמה חודשים, בקשיי השפה והמטליות. רציתי לצעוק לכל האימהות: "אתם רואים את הילדה הזו ששמה יד על הכתף? גאון!!! יופי של בנאדם!", אבל ריסנתי את עצמי, כי זה יכול היה לגרום משבר עמוק ביחסים ביני לבין בתי, שבנתה את מקומה החברתי בעשר אצבעות ובהרבה אמונה. ובתוך תוכי ידעתי, שגם בלי הצעקות שלי, הילדה ההיא כבר הרוויחה את שלה.

אמן שנרגיש מחובקים,

שתמיד יהיה שם מישהו שיפתח לנו את עלי הכותרת,

ויראה את היופי שלנו,

ושנשמח במי שאנחנו.

חיבבבבבוק גדול,

לירון.


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

 לירון פרנק  |  liron.frank@gmail.com   |  054-9798208 |

  • Wix Facebook page