מחשבות יוסטון 12

כל אחד והאקזיט שלו-

הילדים גדלים מהר והבגדים לא גדלים איתם... דרכו של עולם. אחרי שבגד עובר ירושה של ילדה אחת או שתיים ועדיין הוא שומר על לוק מגניב, נשאלת השאלה מה עתידו עכשיו? את התשובה לשאלה הציעה בחורה אמריקאית, שפתחה במחסן ביתה חנות יד שנייה לבגדי ילדים. הבאתי לה שק מלא שמלות, חולצות וכל טוב בנות בשלל גילאים וגדלים. היא שמחה למראה השק והודיע לי שבסוף החודש, תיתן לי את חלקי במכירות. לטובת מצוות התרומה, את הבגדים שלא הבאתי אליה מסרתי, לנזקקים, ובכך הושלמה משימת ניקוי ארונות וניקוי מצפון. בתום חודש, כשכבר שכחתי מכל העניין קיבלתי הודעה במסנג'ר: I HAVE YOUR JANUARY SALES MONEY READY FOR YOU. וואלה? איזה כייף, במצבי הנוכחי כל סייל יכול להקפיץ את ההכנסות ב100%. נסעתי לי לביתה של "יד שנייה". פתחה בפניי את הדלת בחיוך וכמו אמריקאית טובה, לא הכניסה אותי לביתה חלילה, אלא הגישה לי מעטפה סגורה למהדרין עם שמי עליה. הודיתי לה ולקחתי את האוצר בתיקי. נסעתי עם האוצר הביתה ובליבי חשבתי, איזו גאונות, גם ימשיכו חייהם של הבגדים שאהבנו, גם נשפר את זרימת האנרגיה בבית, בפינוי בגדים שאין להם עתיד אצלנו ועל הדרך נעשה כמה ג'ובות. הגעתי הביתה, הכנתי קפה ופתחתי את המעטפה. 1$! אחד דולר?? אמיתי לגמרי. דולר אחד בודד, קטן ומקומט, בניחוח בגדי ילדים, חייך אלי מהמעטפה המהודרת. לא ייאמן, גברת "יד שנייה", המעטפה עלתה לך יותר! (לא התכוונתי שתצאי מופסדת) לא חראם על הדלק שלי, הזמן של שתינו, החיוך שהשקענו אחת בשביל השנייה והקפה שהתרגש לקראת פתיחת המעטפה? בישראלית קיבלתי ארבעה שקלים, אולי עדיף להסתכל על זה, זה כבר נשמע כמו נכס אמיתי. אבל השבוע הזכיר לי חבר יקר, שהתכופף להרים מהרצפה פני, ש"מי שלא מרים פני לא שווה פני". אז פיניתי לדולר יד שנייה מקום של כבוד בארנק, ועכשיו רק נשאלת השאלה האם לנסוע לקחת את מעטפת FABRUARY שכבר מחכה לי.

שוב המדחום עולה-

אפילו להדבק בנחת ממחלות, אי אפשר באמריקה. בארץ היינו מחליפים וירוסים בשמחה, מאחד לשני. היינו ממצים אותם עד תום, ונופלים כמו זבובים לימי מחלה. פה ביוסטון, אפילו הלוקסוס הזה נשלל מאתנו, למה? אין חיפוי ואין גיבוי. רחוק מהבית ורחוק מהמשפחה, אין מי שיטפל בך. גם הורים צריכים לפעמים טיפול. אני לא מדברת על מרק עוף חם ותה למיטה, או על משלוח תרופות מה-CVS הקרוב, זה לוקסוס שאין לצפות לו, אני מדברת על להוציא את הילד מהמשפחתון, אם האמא בוערת מחום, או לחילופין להשגיח על הילדה החולה, בזמן שהאמא מנסה לגרד כמה שעות עבודה בודדות. המשאב לא קיים! או ליתר דיוק, הוא קיים, אבל ביבשת אחרת. לפיכך הכרזנו על שעת חירום ונכנסנו למצב נידה- הבעל והאישה ישנים בנפרד ברגע שעולה החום. זה לא שלא רוצים לעזור, לחבק או לדאוג, זה פשוט מצב קיומי כזה, אזעקת "צבע אדום" משפחתית. אז אני שוכבת לי על הספה בסלון, על כרית רטובה מהחום שירד, שלוש בלילה, או לפנות בוקר, איך שרוצים להסתכל על שלוש, וחושבת לעצמי, מה עבר לנו בראש, כשהחלטנו בדעה צלולה ובנפש חופשיה לוותר על הקרבה למשפחה. וכשהשחר מפציע ואני צולחת בשלום את הכנת הכריכים והסלט לילדים לבית הספר, והגדולה האחראית מתלבשת מהר ומכינה לי תה מלא סוכר ואהבה, אני משתדלת להבטיח לעצמי לא לתת לוירוסים לבלבל לי את החלומות.

מן-

המוצר החם אצלנו בבית בחודש האחרון הוא וופלים של "מן". גילינו אותם יום אחד בסופר הקרוב. מי היה מאמין שעוד יש חברה כזאת? או אולי כבר אין ורק שחזרו אותה ביוסטון, כדי שנרגיש כמו בני ישראל שזכו ב"מן" מן השמיים. הוופל היבש למדי הזה, עם העטיפה האדומה חסרת השיק, מקבל כאן מקום של כבוד בקרב הדור הצעיר. מבחינתי מדובר בממתק של סבים, כזה שטובלים בתה כדי שירד בגרון, או בהגדרה אחרת, מדובר באפיפית של לילות שמירה קרים בצבא, כשאין שום דבר אחר ללעוס, וחייבים נחמה קטנה בפה, להמתיק את השביזות. אבל פה בבית יכלו בקלות לצלם את "הקרב על המילקי" בגרסת, הקרב על המן וזה ללא ספק היה מכפיל את כמות המכירות של המוצר היוקרתי. כל ילדה מקבלת שני מנים בקופסת האוכל שלה ועל אף הרצון העז למצוא חן בעייני הילדים האמריקאים, את המן לא חולקים, הוא קדוש. אז כל מי שחולף בזלזול ליד מדפי המן בשופרסל הקרוב למקום מגוריו, שיזכור שמדובר במאכל גורמה, לישראלים הקטנים שנעקרו ממולדתם.

סנוניות של התאקלמות-

רק מנוסים ממני יוכלו להגיד אם זה סימן, אבל בשבוע שעבר, בחלוף שבעה חודשי רילוקיישן, ראיתי בפעם הראשונה טלביזיה. אני לא מדברת על "לולי" היצור החמוד והצהוב, שמלווה את ההתאקלמות שלנו בנאמנות והפך לבן בית קבוע, וגם לא ל"קופיקו", שיבדל לחיים ארוכים, שהיה עבור הילדות (והאבא) כמו אויר לנשימה, בהתחלה הקשה, עם האנגלית המאתגרת. קופיקו השעיר המשעשע, שכבר נחרשו כל הפרקים שלו, חריש עמוק, ומצטטים אותם פה כמעט באותה מידת פטריוטית שקיבוצניקים מצטטים את "מבצע סבתא". אני מדברת על תכנית משלי, לעצמי, לניקוי הראש ובעיקר הנשמה. נראה לי שבעלי היקר ואני הצלחנו לשבור שיא עולמי במריחת סידרת מתח על פני למעלה משנה. כל אדם נורמלי, מן השורה היה רואה את הפרק הראשון של "שובר שורות" ונשאב לחמשת העונות תוך חודש, גג חודשיים. אנחנו התחלנו לראות את הסדרה חצי שנה לפני הנסיעה ודווקא מאד התחברנו, אבל בשלב מסוים כנראה התחברנו יותר לאטרף של המעבר. כך יצא שחצי שנה לא ראיתי טלביזיה של גדולים, לא ממש יודעת למה. צפייה בטלביזיה נתפסת אצלי כבילוי מאד ביתי. לפני שבוע באחד הערבים, העזר כנגדי, פשוט שם PLAY ואמר לי שמתחילה עונה חמישית.

אז לפעמים זה סימן, כשפרדסים משגעים אותך בריח ובלילות אתה שיכור מן הירח...

ולפעמים, כשאין פרדסים בסביבה, אתה פשוט צריך לחזור "לשבור שורות", כדי להתחיל להרגיש בבית.

וכמו שאיטה אומרת לי כל פוסט: "ושלא תרגישי שם יותר מדי בבית"

(ש"לא תגמרי כמו מוטי בננה בציריך...")

יאללה סלאמת!

חיבוק לכולם

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

 לירון פרנק  |  liron.frank@gmail.com   |  054-9798208 |

  • Wix Facebook page