מחשבות יוסטון 11

אמא לא מלכלכת-

כבר מספר שנים אני עוקבת אחר תופעה פנים משפחתית מעניינת. באמריקה תוצאות המחקר שלי התחדדו והוכרעו סופית. אני חולקת אותו ברבים כדי להבין אם מדובר בהפרעה אישית או שמא בצרת רבות. יצוין בזאת כי המחקר אינו רלוונטי לנשים מקיבוצים שיתופיים או קומונות למיניהן. מתוך ששת בני ביתנו, אני צורכת הכי מעט כביסה, או במילים אחרות, מכונת הכביסה מכירה הכי פחות טוב את הבגדים שלי, או במילים עוד יותר אחרות, אני הג'יפה המשפחתית וכל השאר נסיכי הלובן והבישום. אין לתאר את ערימות הכביסה שמברכות את פני כמעט כל יום בנאמנות, מזה תשע שנים. הכביסה, בין אם היא נקייה או מלוכלכת, לא מעוררת בי שום חדווה, מוטיבציה, אתגר או קסם, היא פשוט עומדת שם בציפייה שאני כבר אכבס אותה או אקפל אותה ואחזיר אותה לבעליה. נראה לי שסיזיפוס בכלל לא דחף אבן כבדה במעלה ההר, הוא פשוט התמודד עם ערימות כביסה של משפחה עם הרבה ילדים. תקראו לי "ממחזרת בגדים", תקראו לי "צרפתייה ששמה בושם ולא מתכבסת", תקראו לי איך שתרצו, אני חושבת פעמיים ולפעמים שלוש, לפני כל מכנס שנשלח לכביסה. הדילמות האלה לא עוברות בראש של בני הבית האחרים, הם חופשיים לגמרי מכל התלבטות, הם פשוט מסירים את הבגדים שלבשו יום, חצי יום, או אפילו חצי שעה, וזורקים לערימה המפוארת שליד מכונת הכביסה. וככל שהערימה יותר מפוארת, אני מתה להיות מפוטרת. איך זה יכול להיות שכל כך מלוכלך לכם כל הזמן? ומה זה אומר עלי?? לאורך השנים נעשו ועדיין נעשים מאמצי ייעול בתחום- לכל ילד סל כביסה משלו מהרגע שהוא נולד. מיון הכביסה הנקייה נעשה על ידי הילדים (אחרי הכל מי יכול להבדיל בין עשרות זוגות תחתוני בנות, קרובות כל כך בגיל) וגם הקיפול מוטל מדי פעם על הילדים, אבל חייב להיות סטארט-אפ גדול מזה, לא יכול להיות שזאת פסגת הצלחתנו ושכך יראו חיינו עד שהגוזלים יעזבו את הקן. חברה הציע לי לקנות סלים גדולים, לנו ולילדים, לרדת מהקונספט של בגדים מקופלים במדפים, ופשוט לזרוק את כל הנקיים לסל, ושיחטטו להם בנעימים. זה לא יקרה, אני שבויה עמוק מידי בזיכרונות מדפי הכביסה המפולסים במחסן הבגדים בקיבוץ. בכל אופן, הרגע הזה שאני רואה את הרצפה ליד המכונה ריקה מבגדים, נקייה, חלקה, הוא רגע נדיר מדי בחיי וגם כשהפלא קורה, הוא מופר תוך רבע שעה עם הגעת התחתון הראשון. אז עד שלא תפרוץ איזו ישראלית (זו בטוח תהיה אישה) עם סטארט אפ מטורף (שבטוח ישים את waze בכיס הקטן), אני אמשיך ללכלך מעט ולכבס הרבה.

קבלת שבת בכאילו-

יש באמריקה מקום עבודה שלא הכרתי בארץ, הוא לא דורש ידע מוקדם או תעודות מיוחדות, הוא לא מחייב ניסיון או כישורים, אבל הוא דורש מילוי של שאלון בן 20 דפים באנגלית (כמו רב הדברים בארץ החלומות). אם שרדת את השאלון, התקבלת. קוראים לו "SUB" מדובר בקיצור של "SUBSTITUTION". בישראל קוראים לזה מורה מחליפ/ה, אבל בארץ ה"מחליפים" הם אנשים מתוך המערכת ופה כמעט כל דיכפין יכול להיכנס לכיתה ולמלא את מקום המורה. לפני חודש בערך, שלחתי את לחמי לשלושה בתי ספר פרטיים יהודיים בסביבתנו, כדי לטעום את טעם ההוראה ועל הדרך להרוויח כמה ג'ובות, בעיקר בשביל המורל האישי, זה ממש לא יפתח לנו אופציות נדל"ניות. הקונספט עובד כך שבית הספר פונה אליך בבקשת החלפה, לפעמים יום לפני המועד ולפעמים באותו בוקר ואם את פנויה את מגיעה. שמחה וטובת לב הגעתי לבית הספר הראשון שהזמין, זה היה בימי הט"ו בשבט, המורה השאירה דפי עבודה עם מילים, כמו אילן, שתיל, שורש, ענפים... ואני מצאתי את עצמי אחרי רבע שעה מפליגה בסיפורי נטיעות מהילדות המדברית, על יערות קק"ל, על הכרמל ועוד כהנה וכהנה, וריח מלונים עם דבק האורנים כבר מילא את כיתתנו. ובשיעור אחר, בבית ספר אחר, הזמינו אותי לSUB ביום שישי. נדרשתי ללמד את פרשת השבוע (כן כן אני, חילונייה שכמותי) ולקיים קבלת שבת עם הילדים. כאן מגיעה הפואנטה שלכבודה כתבתי את כל הפסקה. על פרשת השבוע, פרשת "תרומה", התגברתי בקלות יחסית. למדתי את פרטיה, שיתפתי את הילדים ועוד הגדלתי לעשות והזמנתי אותם לחשוב על תרומות אישיות שלהם לשבוע הקרוב, או אז הגיע רגע קבלת השבת. בתחושת קדושה וחגיגיות, שמנו על השולחן את הפמוטים עם הנרות, את כוסות היין מהפלסטיק ואת החלה (האמתית). הזמנתי את הילדה שהגיע תורה ברשימה, שאלתי אותה אם היא זוכרת את סדר הברכות, היא הנהנה בראשה ואז שאלתי איפה הגפרורים? הילדים ענו פה אחד: "מורה לירון, אסור להדליק אש בבית הספר!" בתחושת פאדיחה עברתי לשאלה השנייה- איפה היין/מיץ ענבים? גם הפעם השיבו במקהלה: "אסור מיץ ענבים" למה? "אלרגיות". בהמשך הטקס גיליתי שגם את מצוות נטילת הידיים הם אומרים ולא עושים כי "אסור להסתובב במסדרון בזמן שיעור". שמחתי לגלות שאת החלה ממש אוכלים, עם ביסים והכל (ומותר גם לבלוע). היה מדהים לגלות את מידת שיתוף הפעולה של הילדים עם טקס ה"נדמה לי" הזה ולרגע הערכתי כל כך את קבלות השבת בגן במושב, עם החלה שאך יצאה מהתנור, מיץ הענבים המתוק לכל הילדים, הנרות הבוהקים באש לגמרי בוערת ושירי שבת (שכמובן זימרתי, בקבלת השבת המדומה). אז אם הנר בלי להבה, הכוס בלי יין, והנטילה בלי מים, איך זה שכאן זוכים ב"שבת" ליומיים?

יוסטון על המפה-

לכל מי שמתלבט אם יוסטון היא יעד מגניב מספיק, שידע לו ש"אינפקטד משרום" נותנים פה בראש, כל חצי שנה. הבנות שלנו תדלקו את המוסיקה שלהם ביחד איתנו שבוע לפני ההופעה והתחננו קשות להצטרף אלינו להופעה. בינינו, אם הן היו באות זה לא היה מוריד בהרבה את ממוצע הגילאים, נו טוב, הגזמה קלה, אבל אנחנו ללא ספק היינו בטווח העליון. מלא יוסטנים אמיתיים, מכירים את השירים והמקצבים כאילו גדלו עליהם, רוקדים כאילו אין מחר וממלאים את האולם באנרגיה מטורפת. איזה כייף היה, להרגיש חלק ממשהו גדול ולדעת שהמשהו הזה הוא משלנו. לגלות כישרון ישראלי מפלס את דרכו היפה בנשמות האמריקאיות הצעירות, לשמוע עברית על הבמה (גם אם לא מדובר במילים של ביאליק) ולראות את כולם קופצים בטירוף. הייתה חוויה נפלאה, מרעננת, משחררת, חיבור ישראלי-אמריקאי אנרגטי, חוצה יבשות וימים. יומיים לפני כן הלכתי לראשונה לתאטרון המרכזי, "הבימה" של יוסטון, לצפות ב"גשרים של מחוז מדיסון". שם מצאתי את עצמי מורידה את ממוצע הגיל לאין שיעור. גם במקרה זה היה נעים לגלות שתאטרון בארץ, הוא לא תחביב ששמור רק לפנסיונרים. ואז הבנתי שהגיל שלנו הוא רק פונקציה של הקהל שאיתו אנחנו מתערבבים, תמיד אוכל לקפוץ לאיזו הצגה ועל הדרך לחפש לנו עוד סבתא מאמצת, או ללכת על "אינפקדט משרום" ולמצוא בקהל איזו ביבי סיטר חדשה ומגניבה.

יש אי כאן, מישהו חושב עליך-

חמש בבוקר, חושך בחוץ, הציפורים עוד ישנות חזק וגם הסנאים עוד מתחבקים עם הזנב של עצמם. על רצפת הפרקט שלנו נשמעות טפיפות רגליים קטנות. חיכיתי שמישהו קטן יבשר על חלום רע שביקר אותו, או יבקש עוד מים בבקבוק, אבל זה לא קרה, אז התהפכתי לצד השני והתענגתי על עוד שעת שינה. אין כמו השעה האחרונה של הלילה, הכי גנובה והכי מפנקת. שעת האמת הגיעה, בחוסר חשק גירדתי את עצמי מהמיטה וירדתי לביצוע משימת ההשכמה, משביתת החלומות. לרב אני זוכה לפיהוקים כבדים, נהמות מבואסות עד נביחות קלות, אבל בבוקר ההוא גיליתי ארבעה פרצופים מחויכים, עם ניצוץ של סוד בעיניים. לפני שהספקתי להרגיש "מחוץ לחבר'ה", בתור היחידה שלא מבינה על מה השמחה, שאלו אותי הילדים אם כבר הייתי בסלון. "מה איבדתי בסלון...?" הבכורה מושכת אותי מהיד, האמצעית דוחפת מהגב, הצעירה מדלגת את דרכה לסלון והקטן מנסה להדביק את הקצב של כולם, עם חיתול מלא שנת לילה. בסלון חיכה שולחן יומולדת יפיפה, כזה שאפשר רק לחלום עליו. בלונים צבעונים חייכו אלי מהקירות, ברכות בכתבי יד של ג', ב' וגן, בעברית עם נגיעות אנגלית, כולל ציור שובה לב של הצייר הצעיר. על השולחן ערימות של ממתקים, חלקם חדשים וחלקם נאספו מארון ההפתעות, אחרי ששכבו שם בסבלנות, עוד מימי הHalloween. באגף המתנות חיכו לי כל מיני קופסאות יפות מלאות בדברים אישיים של הילדים, שנפרדו מהם לטובת מצוות "שמח את אמך". שרשראות ישנות, חרוזים שנפרמו, מדבקות עם לבבות.. זה היה חתיכת רגע כל הדבר הזה, היה נפלא לגלות איך שגלגל מסתובב לו, איך ילדים ברגישותם ובחוכמתם עושים מאמץ למלא חללים ריקים של הורים: "פעם ראשונה שאת רחוקה מההורים שלך והאחים שלך, אז שיהיה לך כייף אמא".

אחד מימי ההולדת הנפלאים שהיו לי.

אחד הרגעים שבהם אתה מרגיש-

את כוחם של המסרים שהם מעבר למילים,

את ההוקרה של ילדים,

את האהבה הפשוטה והנקייה.

שלכם,

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square