מחשבות יוסטון 10

למה לא הבאנו טרקטור?

איך לא הבאנו איתנו במכולה את הטרקטור עם העגלה של סבא? ואת הפרדסים של המושב? וגם את הבייביסיטריות היפות והמגניבות שהיו לנו בארץ? כמה הכל היה פשוט כשהיינו מקשטים את העגלה של הטרקטור בבלונים, מרפדים אותה בכמה מזרנים ושטיח ענק, מצטיידים בציידנית עם קרטיבים וטרופיות ומעמיסים שלושים ילד, פלוס כמה אחים קטנים נלהבים, ויאללה לפרדסים, למצוא את תיבת האוצר. ככה נראו ימי ההולדת שלנו בארץ, מלא בלאגן, מלא מרחבים, מלא אגזוז של טרקטור בפנים, מלא טבע ושמחת ילדים. השבוע צלחנו את משימת יום ההולדת הראשון ביוסטון. ומה אני אגיד לכם: "אין עבודה, אין שפה, קשה...קשה...". התלבטנו קשות איך לחגוג, באין טרקטור ואת מי להזמין. האם להזמין את המשפחות הישראליות שאיתן הכי כייף קל וזורם, התקשורת פתוחה, האנרגיה מוכרת, השפה והקודים ההתנהגותיים ידועים לכל. או לאתגר את עצמינו בהזמנת אמריקאים, חברים מהכיתה, שלא ברור אם יגיעו, כמה יגיעו ואיך יבלעו את הצפרדעים שנאכיל אותם. הנורמה הרווחת פה בימי ההולדת ביוסטון- שוכרים מקום שמספק לך את כל החבילה, למשל "Pump it up" מתחם מתנפחים עם אורות ומוסיקה, פינת קפה להורים וארגז מתנות ענק בכניסה, פיצות ושתייה אחרי הקפיצות ועוגת יומולדת צבעונית ומזינה במיוחד. הבכורה האמיצה, שחגגה יומולדת ראשונה, הסכימה לקפוץ למים העמוקים ולהזמין חברות אמריקאיות מהכיתה, ידעתי שזה יעלה לי בחיזור גורלי אחרי האימהות, אבל הכל למען מטרה נעלה- העמקת ההתערות החברתית. כמות המיילים, והאסמסים שאני שלחתי בשבועיים שלפני, לא היו מביישים את מחלקת השיווק של "לאומי קארד", וכולה מדובר בשמונה בנות. כשעלה מד הלחץ, באין אישורי הגעה ודאיים, וריבוי זגזוגים, הוזמנו לאלתר 4 ישראליות, בנות גילה, שאישרו הגעה בחמש שניות, תודה לאל ולישראל. ביום הקובע הפכנו את הבית לממלכת יומולדת- עיצבנו משטח יצירה עם קנבסים, צבעים ומכחולים, פתחנו שולחן מלא כל טוב, הכנו עוגה עם כיתוב בעברית ובאנגלית, החבאנו אוצר בחצר, שברנו שיניים על כתבי חידה באנגלית צחה, והכנו מצגת מרגשת (לפחות אותנו) עם תמונות מגיל 0 עד היום. חצי שעה לפני יום ההולדת הגיעה אמריקאית ראשונה, בידה מתנה גדולה, האמא התנצלה שיש לה שיעור בלט ולא תוכל להישאר (שיעור בלט? סופ"ש?). נו שוין, אחת פחות. ניסינו לשמור על קור רוח. בשעה היעודה התייצבו ארבעת הישראליות היקרות, עוד 3 אמריקאיות הגיעו איתן ועוד 2 הצטרפו חצי שעה לפני סיום היומולדת, כולל ההורים שלהן שהתיישבו גם הם בסלון האינטימי שלנו, לצפות במצגת של ילדה קטנה על רקע נופים מישראל. אם להודות על האמת, נוספו לנו כמה שערות שיבה, מרגעי חוסר הודאות הרבים, אבל היה מיוחד לחגוג יומולדת דו-לשונית, רחוק מהמשפחה ומחברי הילדות, ולגלות ילדה שמחה ובוגרת שמגלה עולם.

סולת יש ביוסטון?

לפעמים כשממש מתגעגעים הביתה, מתחברים לחושים. הדברים הקטנים, הריחות, הטעמים, המראות המוכרים, עושים שמח בלב ובפה, ומחזירים אותך ולו לרגע לתחושות הבית המחממות. אחד הדברים הקטנים האלה (עוד שנייה כל הקיבוצניקים יעקמו פרצוף) זו דייסת הסולת, עם או בלי קינמון. שמחה וטובת לב יצאתי לי לסופר לחפש לילדים סולת. להמון מאכלים באמריקה יש טעם שונה מבארץ, למשל הקוטג' פה הוא אפילו לא בן-דוד רחוק של ה5% המעולה בארץ. כשהילדים טעמו את הקוטג' הראשון שמצאתי, הם לקחו ביס אחד מלא תקווה והבינו את הרעיון, אבל סולת נשמע כמו מתכון בטוח לאושר, אז הלכתי על זה. אחרי כמה "הלוך וחזורים" באיזור התבלינים, חומרי האפייה וכולי, החלטתי לעבור לשלב 2- בקשת עזרה, אבל אז נפתח שלב 3- איך אומרים סולת באנגלית? או! בשביל זה יש את אלינור, כל אדם צריך אלינור קטנה לידו, בטח ובטח אם הוא מגיע לארה"ב, אבל גם בשאר הפלנטה היא יכולה להועיל, אני בטוחה. כרגע היא תפוסה על ידי ישראלי-יוסטון, אבל אולי בהמשך נשחרר אותה קצת. אין דבר שהיא לא יודעת, החל מביטוחים, עבור דרך משכנתאות, ועד מחירי מכחולים בחנויות יצירה. וואטסאפ קצר לאלינור ויש לי את זה: "סמולינה". איזה כייף, נשמע אפילו יותר טעים מסולת. שמתי פעמיי לאחד העובדים ושאלתי איפה הסמולינה? הוא עשה פרצוף נחוש לעזור למרות שלא היה לו מושג, אחרי עוד 2 הלוך וחזורים, קרא לאחת נוספת, גם היא גילגלה את השם בהתלהבות אבל לא ידעה איפה לחפש- אולי באגף הטבעוני, אולי ליד הקטניות... שלושה אנשים בחיפוש אחרי הסמולינה. אחרי שתי דקות מצטרפת שלישית, כל אחד מאגף איזור, כבר רציתי להגיד "עזבו אתכם חבר'ה, נלך על טוסטים", או לחילופין לעשות "ויברח" ליד דלת היציאה, אבל פתאום קלטתי שכולם חדורי מטרה, לעזור לי למצוא סמולינה, כאילו מדובר בדיני נפשות. לפני שהבנתי מה קורה הגיע מנהל המשמרת, הוא צעק "סמולינה" וכולם בטור אחריו, כולל אותי, משתרכת שם בתחושת פאדיחה קלה. בסיבוב השלישי אחת העובדות המקסיקניות צועקת: Got it! צועדת לעברי עם שקית סולת בידה וחיוך ענק על שפתיה, נראה לי שהיא קיבלה קידום באותו יום, או לכל הפחות את תואר כבוד הסמולינות. עכשיו כבר לא נשארה לדייסה ברירה מלבד להיות דליקטס.

ילד עברינגליש-

כמו פולנייה טובה, קודם כל אני דואגת, תמיד יש סיבה ואם אפשר אז בוא נדאג בשפע. לפני שנסענו דאגתי איך הילדות יקלטו מהר אנגלית, אחרי שהגענו דאגתי איך הילדות יזכרו את העברית ומה יהיה כשנחזור ונצטרך להשלים את כל העברית שהפסדנו... המורים בבית הספר רוצים שנדבר קצת עם הבנות אנגלית בבית, שיהיה להן עוד קצת מזה... נראה להם באמת שאת שעות השפה העברית המדודות שיש לנו ביום, נעביר באנגלית? ומה עם הזהות והשורשים? ומה יגיד על כך אליעזר בן יהודה? ומה בין האנגלית עם המבטא המאומץ שלי לאנגלית הטקסנית הדרומית של מיס מקמוריס? הצעירה כבר אימצה לה "מבטא מקמוריס" אמיתי, לא כדאי שאהרוס. אבל הצעיר הוא ילד עברינגליש, לומד את שתי השפות במקביל, אולי מבחינתו מדובר בשפה אחת עם מלא צלילים. אז במילון שלו פיל זה "פי" ושירים זה "שיאים" אבל תפוח זה "אפל" וכשמסיימים לאכול ורוצים לרדת מהכיסא אומרים "דאן" (done). אז אני אמשיך לדאוג לי להנאתי והילדים יזרמו להם במשעולי השפות ונראה לאן יגיעו.

אחוות נטישה-

יש עניין יפה כזה בקרב הישראליות ביוסטון, בכל פעם שמישהיא זוכה לביקור מולדת, בעיקר ביקורים משמעותיים כאלה של הורים או אחים, היא מעדכנת את חברותיה במועד ההגעה ובמועד הנטישה. ממועד ההגעה לא מציקים ולא דורשים פגישות בנות בבתי קפה, אבל חשוב מכך, במועד הנטישה מתכנסת פגישת ריבאונד או לפחות איזו שיחת עידוד בטלפון, ארוחת שישי, מפגש בפארק עם הילדים או הבעת חברות אחרת. כולן מכירות את ואקום הפרידה ובחוזה בלתי כתוב, כולן חתומות על "אחוות הנטישה". זה יפה, איך שנשים יודעות לקרוא נשים ולהבין את צרכיהן ברגישות רבה ויסלחו לי הגברים, אבל חוכמת נשים כזו, שמורה רק לנו (לכם יש יתרונות יחסיים אחרים, שנמנה בפעם אחרת).

ואפילו שאני מה זה לא פוליטית,

יש ימים שגם אני נקראת לדגל,

ובימים מסוכסכים ושסועים אלה, בארץ אהבתי,

הלוואי ונמצא בתוכנו קצת אחווה.

אוהבת הרבה

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square