מחשבות יוסטון 9

לפני שבועיים התחיל הכייף האמיתי, שלשמו בעצם לקחנו פקלאותינו, ארזנו ילדנו, הרחקנו כל כך ממולדתינו, נפרדנו מחברינו ומבני משפחתינו והגענו לארצות הברית של אמריקה- לראות עולם. בתאבון נדודים גדול יצאנו לטיול משפחתי רב קילומטארז', שכלל את מרחבי מערב טקסס הקסומה והפראית, מדבריות אריזונה עם הקקטוסים העצומים (מולדתו של קישקשתא), בואך ניו מקסיקו המגניבה, שטעמנו ממנה רק ביס קטן, בשל השלגים. הרכב שלנו לא האמין שזה קורה לו (והאמת שגם הילדים) כבשנו במשך שמונה ימים 4300 קילומטר, מה שבטוח הוא שנסיעה ליטבתה, נראית פתאום קרובה מתמיד. האינטימיות של השעות הממושכות באוטו, בין שמש מפנקת, לשלג לבן ומפתיע, בנופים של טבע מטורף, בשקיעות ובזריחות, גיבשה עוד יותר את בני המשפחה, שסובלים גם ככה מ"גיבוש יתר" בעל כורחם- באין משפחה וחברים, מה עושים? מתגבשים. שמענו מלא מוסיקה טובה, ציירנו ציורים, שיחקנו משחקי דיבור, עשינו סיכומים וחלומות לעתיד, שקענו בשיחות בנות והאזנו לסיפורים קוליים לגדולים ולקטנים בicast. מה שהדהים אותי לגלות היה שבכל נוף אליו הגענו במסענו, תמיד נזרקנו למראות מהבית "יואו זה כמו הירידה לים המלח... העליות לבית אורן... המפרצים של הבונים... השקיעות בהרי אדום..." ותהיתי ביני לבין עצמי כמה זמן צריך לעבור כדי שהאסוציאציות ישתנו לנו? ואולי זה לא עניין של זמן, אולי המפה הפנימית לעולם לא משתנה.

לך תבין-

לפני המסע המשפחתי קיבלתי הוראות מדוקדקות מבן זוגי, לגבי תיקונים ושידרוגים נדרשים, למען הצלחת הטיול ובטחון המשתתפים. אחת המשימות היתה החלפת צמיג קדמי. על פניו משימה פשוטה ושגרתית, הרי לא התבקשתי להחליף בעצמי. נסעתי לכתובת המדוייקת בwalmart- הקרוב שמספק גם שירותי מוסך בסיסיים. הגעתי שמחה וטובת לב, בעזרת ידידי הנאמן הwaze. נכנסתי לדלפק הקבלה וקיבלה את פני מזכירה, שניכר עליה שהיא לא "עפה" על משרתה. ילדי הקטן שהתלווה אלי למשימה, ראה את כל הצמיגים שמילאו את החלל והתחיל לרוץ בינהם בהתלהבות גברית מתפרצת (בהיותו מוקף תמידית בשלוש נשים קטנות), ניסיתי למצוא אותו בין הצמיגים ובמקביל לענות על שאלותיה של המזכירה. השאלה הראשונה היתה "איזה סוג רכב יש לך", הופה, נכשלתי כבר בשאלה הראשונה. אין לי תירוצים, מודה, אני מסוג הנשים שכששואלים אותן איזה רכב יש להן, הן עונות: אפור. תקראו לי שטחית, תקראו לי "עמה", זה מה יש... ובנינו גם אם אדע שזו הונדה סיוויק ולא טויוטה קורולה, אני אבין מה ההבדל? אז מה יש להתהדר בשמות, אם גם ככה לא מבינים מה עומד מאחוריהם. בכל אופן באותו רגע זה לא הצחיק אף אחד, היא שאלה שוב, כאילו נתנה לי קרדיט שלא שמעתי. התנצלתי ואמרתי לה שהרכב שלי זה הואן הכסוף שבחוץ, היא הביטה לרגע לכיוון החלון, שהיה ממש לידה והרכב חנה מולו, וחזרה להביט בי, במבט קצת פחות סבלני. אני כמעט ירדתי לפזצט"א בניסיון להציל את הילד הנלהב מהצמיגים, והיא בשלה שואלת שוב איזה רכב יש לי. אחותי, מה לא תעיפי מבט החוצה ותגלי לי את התשובה?? את הרי מזהה רכבים מתוך שינה. אבל לא, היא צוותה עלי להביא את רישיון הרכב ולבדוק. גררתי את הקטן המתנגד, איתי לתא כפפות, הוצאתי את הרישיון, חזרתי פנימה והנחתי על הדלפק, מתחת לאפה. היא לא העיפה מבט בדף, רק חזרה ושאלה איזה רכב יש לי. לא האמנתי שזה קורה לי... הרמתי את הילד לדלפק, שילמד גם הוא איזה רכב יש לנו (ויגאל אותי בפעם הבאה) וחיפשתי בכוחות אחרונים את השורה שמציינת את סוג הרכב. זה היה מסוג המצבים האלה המלחיצים, שדווקא את מה שאתה מחפש בדף, אתה לא מוצא, היא כבר מזמן מצאה, היא יודעת בדיוק איפה זה כתוב ובנינו זיהתה אותו בשנייה שחניתי. אז הבנתי דבר גדול, באמריקה אתה צריך לקחת אחריות מלאה על הכל, אף אחד לא ינדב לך אינפורמציה, ייתן לך עיצה, יחווה דעה, זה פשוט לא יקרה, שחלילה זה לא יחזור אליו בהפוכה. הביקור הסתיים בהחלפת צמיג והמלצה חמה וזועפת קלות, לדעת להבא באיזה רכב אני נוסעת. ידעתי שהיא צודקת, שמחתי שהילד עוד לא מבין הכל בגיל 19 חודשים, וגמלתי בליבי לזכור את סוג הרכב. נשבעת שכרגע פרח לי... עוד רגע זה יחזור אלי.

יש ריספקט-

בית הספר שלנו הוא סוג של בית ספר לאומנויות. כל תלמיד לוקח חלק בהרכב מוסיקלי כלשהו, בנגינה או בשירה. האמצעית צחקה בהתחלה ואמרה שבמקרה הטוב יקבלו אותה על תקן "העורב הצרוד", טוב... מודעות עצמית זה חשוב, אבל לא חייבים בגיל כזה מוקדם, בכל אופן גם אם זה התקן שיישמר לה, היא ללא ספק תהיה "העורב הצרוד המגניב". הבכורה החליטה ללכת על כל הקופה ולהתחיל לנגן חליל צד. בליבנו חשבנו שאתגר השפה מספיק כשלעצמו, אבל לגמרי זרמנו איתה והיא מחללת בדבקות מרשימה ואפילו הופיעה בקונצרט החורף. מנצחת התזמורת, היא אישה מופלאה בת למעלה משמונים, שמנהלת ביד רמה ובכשרון את תזמורות בית הספר כבר שנים. היא היחידה שלא כותבת מיילים, היא ממלאת לתלמידים טבלאות של חזרות בכתב ידה ומנגנת בטבעיות מפתיעה על כל כלי אפשרי. הילדים מצידם מעריכים אותה מאד, מחכים בשקט למוצא פיה, יושבים זקופים עד שהיא מגיעה לאיטה לעמדת הניצוח, פשוט מדהים. כחלק מההשתתפות בקונצרטים, התלמידים צריכים לרכוש מדים מיוחדים מחוייטים, ממש כמו בסרטים. אחרי שחיטטנו רגלינו בחיפוש אחר חצאית באורך הנכון וחולצה עם מספר כפתורים מדויק, הודיעה לי הילדה שהנוהל הוא כזה: בבוקר החזרה צריך לבוא לבית הספר לבושים במדי התזמורת, המורה המנצחת, בודקת שהכל יושב בול ולפי התקן ומאשרת את המדים ורק אז זה בסדר. חשבתי שאולי הילדה שלי קצת מחמירה עם עצמה בהבנת הנהלים, אבל היא דרשה שאסרק אותה יפה ואדאג שהכל יהיה מגוהץ ומתוקתק. היא יצאה מהבית בראש מורם, נעלי בובה שחורות, ריאות מלאות באויר וגאווה ושיעור גדול על ריספקט למבוגרים, שמי יודע מתי הייתה חווה אותו, אם בכלל.

דמעות של סגנית-

ובאותה נשימה, במסגרת המופעים המוסיקליים של סגירת סימסטר החורף בבית הספר, כל שלוש הבנות הופיעו עם שכבות הגיל שלהן (כולל העורב שהסתבר כזמיר לא קטן). מדובר במופע רב משתתפים ורב קהל עוד יותר. ההתרגשות היתה גדולה, שרו שירים ברפרטואר רחב, מ"ג'ינגל בלס" ו"סוזי סנואו פלייק" באנגלית, עבור דרך "קנדוליטוס" בספרדית ועד "ימי החנוכה" בעברית, אני נמסתי רק מלראות אותן עומדות זקופות על הבמה, עוד לפני הצליל הראשון. היה מדהים לגלות את ההטמעות הזו, כמו קסם, החליפו להן לגמרי את לוח המשחק, אבל הן ממשיכות לשחק ולומדות את הלוח החדש. בסוף המופע, נגשה אלינו סגנית המנהלת, שעשתה לנו סיור ראשון בבית הספר עוד בחופש הגדול, עם עיניים רטובות וקול רועד: "ראיתם את הבנות שלכם? אני כל כך גאה בהן" אנחנו ראינו, בטח שראינו, אבל איזה כייף וכמה לא מובן מאליו, לגלות שגם את ראית.

"שיז"-

ממש לפני סיום. כל פעם שהקטנצ'יק רואה פלאפון הוא צועק "שיז" שזה אומר cheese. מכאן משתמע שרב היום הוא מסתובב בבית וקורא "שיז", לא משנה אם מישהו מצלם או סתם מרים את הטלפון לבדוק איזה וואטסאפ, הוא צועק "שיז" ליתר בטחון. מציאות שכזאת- פלפונים הם גם מצלמות, כשמתרחקים מהמולדת ורוצים לתעד כמעט הכל, ואין הרבה עם מי לשוחח, הם בעיקר מצלמות ובארץ אמריקה כשרואים מצלמה אומרים לה "צ'יז" או בתינוקית "שיז". אז כנראה אילפנו את הילד סופית, אם הוא מסתובב בעולם בקריאות "שיז" רמות ונעצר ב"פריז" כל פעם שמתרומם הפלפון. נו שוין, כל דור והשריטות שלו, ובנינו, עדיף שיצעק "שיז" ולא יצעק "די", מילה שגורה מאד בביתנו, זה פשוט מתקבל קצת יותר טוב באנגלית.

שנה אזרחית טובה לכולנו

עם "שיז" עד בלי די.

אוהבת

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

 לירון פרנק  |  liron.frank@gmail.com   |  054-9798208 |

  • Wix Facebook page