מחשבות יוסטון 8

השקט שאחרי הלביבה-

הערב הדלקנו נר שמיני ואחרון של חנוכה. זמן טוב לחזור שוב לעצמינו. אם מדברים על ניסים, נס שהצלחנו להדליק בדבקות ערב ערב שלוש חנוכיות, בתוך הלו"ז הצפוף של שיעורי בית ומבחנים בבית ספר ציבורי שלא ממש מחנך את תלמידיו, על מורשת המכבים מול היוונים. נס שהבנות התעקשו לשיר בבית את כל הבתים של כל שירי החג המואר הזה, ונס שסנטה קלאוס לא הצטרף אלינו לאף אחת מההדלקות, כי הרחובות כאן מלאים אורות של קריסמס ועצי האשוח נוצצים וזוהרים מכל חלון, המצנפות האדומות בכל פינה והחנויות מפוצצות באימהות וסבתות שמעמיסות מתנות צבעוניות בכמויות לא הגיוניות, כאילו מדובר במוצר צריכה בסיסי.

מצאת את מי לשאול-

אחרי שמינון הביקורים שלי בארוחות הצהריים בקפיטריה של בית הספר ירד מפעם ביום לפעמיים בשבוע, כי הבנות כבר שורדות ימים שלמים בלי שאמא שלהן תדגום אותן ואמא שלהן שורדת ימים שלמים בלי נקיפות מצפון, הגעתי באחד הימים הקבועים מראש לביקור צהריים בקפיטריה. אני כבר לא בטוחה מי מצפה לי יותר בביקור, בנותיי היקרות או חבריהם לכיתה, שצמאים לאיזו אמא שאפשר להסתחבק איתה בלי נימוסים. בכל אופן, השבוע הגעתי לאחת מארוחות הצהריים לארח חברה לביתי. לאחרונה התעוררה דילמה משמחת, כשבאים הורים יש שולחן מיוחד להוריד וילדים, נפרד מהשולחן הכיתתי, לשולחן ההורים מותר להזמין חבר אחד להצטרף לארוחה. ילדתי היקרה, שכבר אוהבת את כיתתה (יש!), או לפחות את החבר'ה המגניבים שסועדים איתה, נכנסה לדילמה עמוקה- אם נלך לשולחן הורים, נפסיד את החבר'ה, אבל אם לא אשב עם אמא, לא תהיה לי אפילו חצי שעה של "עברית לנשמה" ביום הזה. לעת עתה נמצא פתרון שרוקד על שתי החתונות- שתינו יושבות מחובקות על כיסא פצפון בחברת כל החבר'ה (זה בטח מנוגד לחוקי בית הספר, אבל איכשהו סבלניים שם כלפיי, תמיד כשמגלים שזו אני, המורות מעבירות מבטים של "אהה, אמא של הישראליות, בואו נחליק את זה גם הפעם..." מי ישמע באילו חטאים מדובר). בכל אופן בעודי יושבת על חצי ישבן, מרוכזת בלא ליפול מהכיסא ולהימרח ליד כל החבר'ה, שואל אותי אחד הבנים ברצינות תהומית: "סנטה אמיתי?", עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי את השאלה, אבל כל החבר'ה כבר לטשו מבטים בעיניים כלות וגם הבת שלי דרשה תרגום בגוף הסרט, לוודא שהבינה את השאלה נכון, לא נותרה ברירה. "אם סנטה אמיתי?" ניסיתי למשוך זמן בשאלה חוזרת, ובלב חשבתי לעצמי, מאיפה לי לדעת, אני בקושי יודעת איך מוציאים פה כסף בכספומט, מה לי ולסנטה...? ומה פתאום נפלה עלי השאלה הזו באמצע נר שלישי...? האם זה מבחן זהות כזה שמישהו מהרבנות הראשית טומן לי, כדי לבדוק אם אני עדיין ראויה לשוב ארצה...? בעודי דופקת חיוכים מזויפים בילדים, פניתי בחזרה אל הילד בשאלה: "אתה מאמין שסנטה אמיתי?" לפני שסיימתי לשאול הוא ענה בנחרצות: "כן!" והוסיף: "והוא יבוא אלי הביתה בקריסמס ויביא מתנות לי ולאחים שלי, לא בטוח שנראה אותו, אבל נראה את המתנות שלו, זה בטוח!". חייך. "אז כנראה שבשבילך, ילד חמוד כל כך, סנטה ממש אמיתי!" (וסבירות גבוהה מאד, שהוא לא יבוא לבקר אותי).

רוץ בן סוסי-

זה קצת הזוי להיכנס למשפחתון בבית טקסני אותנטי, מלא תמונות משפחתיות במסגרות זהובות, פסנתר ענק בלב הסלון, מגפי בוקרים בכניסה לבית ומטפלת העונה לשם קרולין, עם קול עמוק ומבטא דרומי כבד, ולגלות שהילדה ההודית, לצד התינוקת הקוראנית, ביחד עם היהודי הקטן שלנו, כולם רוקדים בשמחה לצלילי "מאה שירים ראשונים". כמעט כל יום, באיסוף של אחר הצהריים, אני זוכה לראות את החבורה המתוקה להפליא הזו, מענטזת במעגלים ב"לשפן יש בית", ודוהרת למקצב "רוץ בן סוסי", בביצוע שלא היה מבייש שום קאובוי טקסני... ואני אומרת למטפלת: "את באמת לא חייבת לשים את השירים בעברית, כל יום" והיא עונה לי: "מה קרה לך? אנחנו אוהבים אותם, יש להם קצב מעולה!" והקטנטנים, שגם ככה משוחחים ביניהם בעיקר "תינוקית מדוברת" ולא מתקטננים על שפות, זורמים בשמחה עם האוסף הנפלא הזה, שלרב הורי ישראל, כבר יצא מכל החורים, כשהם נלחמים עם הילדים, על כמה דקות גלגל"צ, בנסיעה צפונה.. אבל אין ויכוח ש"גינה לי" ו"פילפלון" ו"במדינת הגמדים" הם אבני יסוד בחוסננו הלאומי ובעצם קיומנו, ודעו לכם שאצלנו במשפחתון של קרולין ביוסטון, זה הפלייליסט הקבוע והלוהט!

איך אפשר להתגעגע למשהו שעוד לא קרה? עובדה!-

לפני שבועיים, נפרדנו בשנית מסבא וסבתא היקרים לליבנו, שבאו לבקר אותנו במרחקים. חודש לפני הביקור התחלנו לדגם את הדשא, לאבזר חדר אורחים, למלא את המקפיא ולבנות לו"ז קייטנה שלם ומפורט. אין כמו ההתרגשות הזו בבטן לקראת משהו שמצפים ומייחלים לו מאד. התרגשות לפני חג שאוהבים, התרגשות לפני יומולדת (כשצעירים), התרגשות בכניסה למדבר, בירידות של כביש הערבה, התרגשות לקראת שבת המלכה והתרגשות לפני ביקור סבא וסבתא, שנהגנו לחבק כמעט כל ערב ולא התראינו ארבעה חודשים. כמו שתי "פולניות ממורמרות" (כפולנייה מכל הכיוונים, מותר לי), ישבנו במיטה, בעלי ואני, עוד טרם הביקור, וקוננו אחד בפני השנייה: "איך נתגעגע אליהם כשהם ייסעו... ואיך נתגבר על כל הכיף שיהיה לנו ביחד... ואיך יהיה לנו חסר לחלוק עם עוד אנשים קרובים את חיינו כאן...ואיך נמלא את הוואקום שאחרי..." וככה חצי שעה של קינה הדדית עמוקה בשעת לילה, ואחרי חצי שעה של היסחפות, קלטנו שהם בכלל עוד לא הגיעו ושכדאי לחזור לחיות את הרגע, ושעברנו את פרעה (אם להיות כנה, אנחנו עדיין עוברים אותו) ושמשפחה לא נעלמת לשומקום, גם כשהיא רחוקה פיסית, ומיד התאפסנו על עצמינו וחזרנו לתכנן את "גיבוש המטכ"ל" שהכנו להם, בכוחות מחודשים. האמת, היה משהו מזכך בלגלות שאני לא היחידה שלפעמים מתבאסת על משהו כייפי, שבכלל עוד לא התחיל וכבר עצובים שייגמר... אז איך מתגברים על ביאוס שכזה? יש שתי שיטות בדוקות- שיטה ראשונה היא להתבונן בילדים ולשאוב מהם את היכולת המופלאה לחיות את הרגע ולהתמסר אליו בכל החושים ובמאת האחוזים, והשיטה השנייה, פחות גבוהה רוחנית, אך בהחלט מוכיחה את עצמה ברב המקרים- מיד כשנגמר הכיף הראשון, להתחיל לתכנן את "הכיף הבא" ולהתרגש לקראתו.

כוחה של ההתיישבות העובדת-

לא יודעת מה יחשבו על כך הנשים שמבלות שעות ארוכות בקניונים ובאאוטלטים, הממלאים את מרחבי יוסטון, או את בתי הקפה ומכוני הטיפוח והכושר למיניהם, אבל אם יש משהו שיכול לעשות אותי ממש מאושרת, בתקופה זו של חיי, הוא לקבל הצעת עבודה, רצינית כזו, אמתית, שממלאת כמה חודשי הפקה וממלאת לך את הלב. לפני כחודש חזרתי הביתה באחת הימים, ובעודי מתיישבת על המחשב לגלות מי ומה חדשים בעולמי, קרץ אלי מבין שורות האימייל, מייל קורן במיוחד, מקיבוץ עין גדי: "שלום רב לבימאית לירון אורמיאן-פרנק, קיבוצינו חוגג השנה 60, שמענו אודותייך...והיינו שמחים... וכו' וכו', ההמשך כבר לא משנה בכלל, החיוך שהיה מרוח לי על הפנים, אפילו שהייתי לבד בבית, דיבר בעד עצמו. אחרי שבוע הגיעה הצעה דומה ממושב תקומה ועוד פנייה מיישוב נוסף במסנג'ר... ואני כבר מריחה את ריח הפרות בנסיעה הראשונה שלי להכיר את חברי הקיבוץ, ואת ישיבות ההפקה עם צוות החג, ושעות הכתיבה שאחרי הראיונות, והחזרות אל תוך הלילה והשירים והריקודים והגיבוש הקהילתי והקמת הבמה, והגנרלית... ואז אני נזכרת באהבה בניחוחות היצירה הקהילתית בארץ הקודש, ומודה בפני עצמי שאין עוד הרבה דברים בעולמנו הגדול, שמספקים לי כזאת תחושת משמעות, וממלאים אותי בכייף, ומברכת על הקיבוצים והמושבים שעוד לא מכירים אותי, אבל כבר בפנייתם מזכירים לי מי אני, ומה ממלא את ליבי ונותן לי תחושת שייכות אמתית.

אז לעת עתה המשיכו לשלוח הצעות עבודה ואני אמשיך לדחות אותן בנימוס וברגש חמוץ מתוק, ואתמקד בהפקת המשפחה הפרטית שלי, שגם היא לא רחוקה מלהיות קיבוץ קטן- "שיתופי", "מופרט", "מתחדש" או סתם "קיבוץ יוסטון פרנק".

תודה על אותם דברים שממלאים אותנו במשמעות,

ועל החוויות שמרגש לצפות להן,

והלוואי שהאור של חנוכה,

ילווה את המשך השנה של כולנו.

געגוע עם אור,

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square