מחשבות יוסטון 7

סנאי מחמד-

בארץ היו לנו כמה "חיות מחמד"- היה לנו כלב מחמד, גדול, שחור, אבל מחמד, הייתה לנו לטאת מחמד, שתפסה עמדת ברזל בכניסה לבית שלנו, והיו לנו גם כמה נמלי מחמד, שסימנו טריטוריה על השיש שלנו, אותן היה קצת פחות "מחמד" לפגוש בבוקר. בגלל קשיחות חוזה ההשכרה עליו חתמנו בפני בעלי הבית, אסור לנו לגדל בנכס שלהם חיות מחמד מכל סוג שהוא, ויש גם פירוט בחוזה- לא יכנסו לבית יגואנות, נמיות וכל שרץ הארץ. לפיכך אימצנו לנו "סנאי מחמד". לא בטוח שהוא יודע שהוא מאומץ, לא בטוח שהוא בכלל "הוא" ולא "הם", אבל אנחנו זורמים איתו לגמרי- הוא משמח את ליבנו, מקשט את חצרנו, אוכל את שפע בלוטי עצינו ומדביק את ילדינו לחלון כל בוקר. אין כמו סנאי מחמד, לתזכורת יומיומית, שאנחנו באמריקה. ולכם בעלי בתינו הקשוחים והנוקשים- השגנו לנו חיית מחמד, פרוותית וחוקית, בלי לשבור חוזה! וחוץ ממנה יש לנו עוד ארבעה מחמדים פרטיים, עם טמפרמנט ישראלי חם, שעל הנזקים שלהם אין שום סעיף בחוזה. נקודה למחשבה לחוזה הבא שלכם.

מי הגיע ראשון-

יש דברים ותופעות שנתקלים בהם בארצות הברית, בחנויות, במרפאות, בכבישים, במספרות והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא- אצלנו זה לא היה עובד. אחד מאלה הוא ה- WAY4. בצמתים רבים בשכונה שלנו וביוסטון רבתי, מתחת לשלט ה"STOP" מופיע כיתוב קטן WAY 4. פירוש הכיתוב הוא שלכל באי הצומת יש "עצור", ומי שמגיע ראשון, הוא הראשון לחצות, ממש ככה. הם אשכרה מתכוונים שתסתכל על כל חבריך, מימין, משמאל ומלפנים, תזהה מי הגיע ראשון, שני או שלישי ותאפשר זכות קדימה. אין לתאר את אחוות הנהגים שזה יוצר, קודם כל מסתכלים אחד על השני, מדובר במבט עיניים אמיתי. שנית מסמנים, מאפשרים, מתכננים, יש איזו תחושת פרגון הדדית, וכל העסק נטול אימת "סכנת דפיקה", כמה פשוט, ככה ברור. מדובר בתמרור ממש קהילתי, מגבש, מחבר וכל כך הגיוני. כך, כל בוקר אני מפזרת את הילדים בחיוך לקוראני, קריצה למקסיקני, ונפנוף יד לאפגני. ואני אומרת: סחתיין עליך, שר התחבורה האמריקאי, בטח היית בילדות בצופים, בנוער העובד או לטובת אחי, במחנות העולים.

הולכים לבדיקה-

מי שלא שילם ביטוח רפואי בארצות הברית מימיו, לא ידע להעריך את נפלאות שירותי הרפואה בארצנו הקטנטונת. הסכומים נשמעים כמו מתיחה, רק שיגאל שילון אף פעם לא מסתתר מעבר לפינה, ואף אחד לא קופץ עליך בכניסה למרפאה וצועק לך: "סתתתתתם, אחי, נראה לך 500 דולר למבוטח? לא כולל השתתפות עצמית? מה פתאום! זה סכום אסטרונומי!!" אבל כאמור, אף אחד לא קופץ עליך, כי זו למעשה המציאות, וכשמדובר בשש נפשות, המציאות הזו עולה על כל דמיון, על כל היגיון ועל כל חשבון (בנק). ומכוון שכך, מאחר ששילמנו את הסכומים המופרכים, כדי לגנון על עצמינו ועל ילדינו הרכים מפני תחלואי העולם, שמתי פעמיי למרפאת הילדים, לקיים את מצוות הבדיקה השנתית, לה אנחנו "זכאים" במסגרת הביטוח. בעודי צועדת לכיוון היכל רופא הילדים (מדובר בהיכל אמיתי, אבל על זה בפרק אחר), עם ארבעת המשתרכים, חלקם תלויים עלי וחלקם האחר הולך מכות מאחור, קלטה עיניי איש נוסף, אוחז בילדה, שם פעמיו לאותה דלת ממש. בהיותי ישראלית מצויה, עשיתי אחד ועוד אחד, ניסיתי לאמוד את המרחק שלי ושלו מדלת הכניסה, הזכרתי לעצמי שהבדיקה אורכת כשעה, שיש לי ארבעה ילדים, שיש לי עשרה טפסים למלא על כל ילד, וש"אנחנו בטח לא פראיירים". תפסתי חזק את הצעיר (רציתי לכתוב "ה"קטן" אבל ידעתי שזה פתוח לספקולציות...) אז תפסתי את הצעיר, עשיתי סימן בלתי מתפשר לבנות והתחלנו להאיץ צעדינו. הקרב היה די צמוד, האיש ואני שמרנו על מרחק זהה מהדלת, וככל שהתקרבנו, סף העצבים עלה: "בשביל מה היינו צריכים את כל הבדיקה הזו... גוף בריא במיטה חולה... והביטוח הזה... ובדקנו את כולם בארץ חמש דקות לפני שנסענו... וכולם תלויים עלי וחם לי... ולוקח לי שנה למלא טפסים באנגלית..." בעודי מתבוססת במחשבות ממורמרות, מגיע האיש לפניי לדלת המרפאה. הרגשתי מובסת ומבואסת ובאותו רגע ממש, לפני שהבנתי מה קורה הוא פתח בפני את הדלת ואמר בקול שקט ומחויך: "Please Mam, go ahead". באדיבות מרגשת הוא המתין שאני וכל שאר השבט נכנס פנימה ורק אז הזמין את ביתו ואת עצמו, להיכנס למרפאה. נאלמתי דום ונבוכותי מעצמי והיה לי היה ברור, ללא כל ספק, שזה השיעור שלי לשבוע הקרוב ואולי אפילו לכל החודש.

כדת משה וישראל-

שבוע שעבר קרה הנס המיוחל, לאחר פניות ובקשות ומיילים ותזכורות קיבלתי אישור מיוחד להעביר שיעור על ישראל בכיתה ב' Lovett elementary. היה לי חשוב לספר לילדים בכיתות של הבנות, מי אנחנו ומאיפה באנו ואיזו ארץ מיוחדת יש לנו. כמיטב אירועי ההפקה האהובים עלי מימים ימימה, בניתי מצגת מרשימה הכוללת תמונות של חגי ישראל, סמלי ישראל, מאכלים, בעלי חיים, נופים, מקומות מיוחדים ואטרקציות השמורות רק לנו. את המצגת תיבלתי בכמה תמונות משפחתיות- טיולים בגליל, תחפושות בפורים, טקס שבועות בקיבוץ... שיראו את הילדה בחייה הישראליים. פתחתי את השיעור בשלוש דקות של עברית צחה, אי אפשר היה לעצור את החיוך של הבת שלי, את המבוכה של המורה ואת ההלם של התלמידים: "אני שמחה מאד להיות אתכם היום... אני רוצה לספר לכם כמה דברים על ישראל..." וכו' וכו'. בסוף אמרתי שרק מי שהבין אותי שימחא כף. מיותר לציין שנשמעה מחיאת כף אחת מלאת גאווה. שאלתי את התלמידים, הפעם באנגלית, איך הרגישו בפתיחה שלי והם ענו: "מלחיץ", "מביך", "מוזר", "חוסר בטחון" ואני סיפרתי להם שהילדות שלנו חוות תחושות דומות, שמונה שעות ביום, כבר שלושה חודשים ובאותה נשימה הודיתי להם מאד על העזרה שהם מושיטים לבת שלי, כי הם באמת כיתה חמודה להפליא, והמורה קצת בכתה, מהתרגשות, והמשכנו. כשהגענו לתמונה של הכותל המערבי, סיפרתי להם בכמה מילים על קדושת המקום ועל פתקי המשאלות שאנשים דוחפים בין אבני הכותל ואז שאל אחד הילדים איך אנחנו, היהודים, מתפללים לאלוהים ולפני שהספקתי להדגים לו את התנועות המתנדנדות, הצביע ילד אחד ואמר: "אני רוצה להדגים איך אנחנו מתפללים" שאלתי אותו מאיפה משפחתו והוא ענה: "מעירק". הזמנתי את העירקי לעמוד לידי וביחד הדגמנו תפילה מוסלמית ותפילה יהודית, בריקוד הרמוני שכזה. ומבחינת ילדי כיתה ב' ב- Lovett elementary לא קרה שם שום דבר מיוחד, אבל אני ובתי ואולי גם הילד העירקי, ידענו בפנים שקורה כאן המון. וסיימנו את השיעור בלימוד השיר "אני ואתה נשנה את העולם", כי גם אריק איינשטיין הנפלא, הוא "ארץ ישראל". וכך עמדנו בכיתה ביוסטון, עם כל ילדי העולם שהתקבצו ובאו לכאן ושרנו בעברית, שיר יפה מארץ שהיא בסך הכל "חצי סיכה על מפת העולם".

כמה נעים לגלות שעם ילדים הכל עוד אפשרי,

אפילו לשנות את העולם!

שבת שלום

חיבוק

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square