מחשבות יוסטון 6

טעות של טירונים-

ללא כל ספק אי אפשר להגיד עלינו שאנחנו לא עושים מאמצים עילאיים, לטעום את טעמה של אמריקה, גם ברגעים ה"אפלים" שלה, כמו בחגיגות Halloween למשל, עמוסות הרוחות והשדים. ביקשו בבית הספר לעצב דלעת בהשראת סיפור ילדים, עיצבנו בשמחה. אמרו להתחפש ביום שישי, הגענו עטורי תחפושות ומאופרים למשעי. ובערב החג, יצאנו לרחובות הכי מדליקים ומקושטים, עם כל המוני בית-יוסטון, לקיים את מנהג ה"טריק או טריט" כהלכתו (בתקווה שיום כיפור הבא יצליח לכפר על כל חטאי ההתבוללות שלנו). לפני שיצאנו למסע הטריק או טריט, הילדה האמצעית הגדילה לעשות והתאמנה עם אבא בהפחדות: אם יגידו לי "טריק" ואני לא אהיה מספיק מפחידה, אני לא אקבל "טריט"?

הילדים עפו בהתלהבות מבית לבית, דפקו בדלתות והתרגשו לגלות כל מיני שדונים, ערפדים ויצורים מרנינים נוספים, שפתחו להם את הדלת בחיוך רחב ומילאו להם את סלסלות החג בעשרות ממתקים צבעוניים. כשעייפו הרגליים והתמלאו הסלים, רגע לפני שהתחילו להישפך הממתקים, עם סלינו על כתפינו, מלאים כל "טוב", שמנו פעמינו לביתנו ולמרבה תדהמתנו גילינו, את גודל טעותנו- מלא ילדים מתוקים, עם עיניים מלאות ציפייה, צבאו על דלת ביתנו, וכל זאת למה? כי השארנו אור דולק בכניסה לבית- הסימן הבלתי משתמע לשתי פנים בערב Halloween- אצלנו ממתקים! הבטנו זה בזו, בעלי ואני, שקלנו להעמיד פני עוברי אורח, כדי להפטר מההמון, אבל לפני שהבנו מה קורה, פרצו הילדות מהאוטו, עם הסלים העמוסים, והתחילו לחלק בגאווה ובנדיבות ממתקים לאמריקאים הקטנים ולצעוק בקול גדול Happy Halloween!! Happy Halloween!! ולא נראתה כזו שמחה, כשמחת הנתינה. ולאלה מכם המודאגים, הסירו דאגה מלבכם, הבית עוד מפוצץ ממתקים- כולכם מוזמנים.

יא מאמא!-

אני לא בטוחה מה הלהיב אותי יותר, כשהצלחתי לעשות רברס עם עגלה בשדות של הקיבוץ, בטסט נהיגה בטרקטור, כשעברתי טסט שלישי, ברחובות העיר הדרומית, בימים שהיה בה רמזור אחד אולי. כשהגעתי לתל אביב המגניבה ועשיתי סלאלום עם הטוסטוס, בטסט בגני יהושוע, או כשהגעתי לאמריקה, עם ותק של יותר מ-20 שנה על הכביש, התייצבתי ביום הקובע לטסט שלי, תפסתי את מקומי בתור המכוניות הארוך וחיכיתי למי שייבחר להצטרף אלי, במסע אל עבר הרישיון האמריקאי הנכסף. נדהמתי לגלות שכל הבוחנים הן למעשה בוחנות, רובן כבדות משקל וקשוחות גבות. בלי הרבה גינונים, פתחה את הדלת לידי אחת הבוחנות ומילאה את הכיסא לידי ואת כל שאר האוטו בנוכחות שלה. אמרה לי להקשיב להוראות, לא לעשות שטויות, למעלה מ-20 טעויות, אני בחוץ. הבנות בבית הספר חיכו בציפייה לשמוע אם אמא עברה את המבחן, כי "סופסוף גם לה יש מבחן ולא רק לנו". המשימה הראשונה הייתה לחנות ברברס, שישה אינצ' מהמדרכה, "דברי אלי בסנטימטרים אחותי, מה אינצ'ים עכשיו?" כבר התערערתי קלות. הבוחנת קלטה שאני מהוססת ובאחוות נשים שכזאת, סימנה לי את המרחק המבוקש בין הידיים שלה. הרגשתי שיש לנו "בונד", אבל שמרתי פאסון, אחרי הכל עוד טסט שלם לפני. נסעתי ברחובות השכונה, מצייתת בקנאות להוראות הבוחנת, מסתכלת במראות, מגזימה עם סיבובי הראש בפניות (בעצת בעלי) ומתפתה להציץ בדף של הבוחנת בניסיון לגלות מה היא מסמנת לי שם. מקץ 20 דקות בערך, פקדה עלי הבוחנת לחזור למכון הרישוי, ולחנות בחניון. כשהרכב עצר, לקחה את הדף שלה, עברה עליו פעם נוספת, הביטה לעברי וקראה בקול קצת חזק מדי, בהתחשב במרחק בנינו: You passed!!!"". חשבתי לעצמי סחתין עליה, איך היא מגייסת התלהבות כזו למעני, יפה לה! ויפה גם לי: Highway number 1, here I come!.

רגע של וידוי-

כמעט הכל לוקחים פה לאקסטרים, רכבת ההרים בלונה פארק מפותלת בטירוף, כמות החמאה על הפופקורן בקולנוע מוגזמת בטירוף, מבחר המוצרים בסופר גדול בטירוף וגם חוויית הקניות "יד שנייה" (לחובבי המדיום) משוכללת בטירוף. אז ככה זה עובד, יש עשרות קבוצות בפייסבוק, של אלפי עקרות בית נואשות, מהגרות, לפני לידה, אחרי פרידה, בקיצור ערב רב של אנשים, בעיקר נשים, שמצאו להן פלטפורמה חביבה וזולה להדהים, להפטר ולהתחדש במוצרים של אחרים. או אז גיליתי אני, את אשר אהבה נפשי- חנות יד שנייה ממש אצלי בפלפון. חולצות וינטג', מגפי ילדות, סט מחבתות ירוקות ישר מהקופסא, פאזל 1000 חתיכות, חיתולים מידה 3... מה לא? כל מי שחשקה נפשו במוצר מסוים כותב מיד int (interested) ואם התמזל מזלו, והוא הראשון ברשימה, הוא יהיה הזוכה הגדול במנורת הלילה הכחולה. כטוב ליבי בפיסבוק, העליתי גם אני תמונות של כמה חולצות חביבות בקבוצה. לא חלפו 40 שניות, int ראשון ואחריו שני ושלישי. ומיד אחריהם תיאום קצר ושלום על ישראל. אבל מה שהמם אותי לגמרי הוא מושג ה-ppu שרק עם עזרה חיצונית הצלחתי לפענח Please Pick Up. החולצה שלי תחכה מחוץ לבית, כשאני אבשל צהריים לילדים, כריסטינה תבוא עם השמונה דולר שלה, תניח אותם בתיבת הדואר שלי ותתחדש בחולצה. האין זה נפלא?! וכל כך אמריקאי, למה בכלל להיפגש אם אפשר באנונימיות להתחדש.

"כן גברתי", אחותך גברתי-

יש משהיא בעולם הזה, היא אמנם תלמידת קולג' צעירה, היא אמנם, מדריכה של ילדי כיתות ב' בבית הספר של הבנות, אבל היא קוראת לי, גיליתי את זה לתדהמתי כששאלתי איך הלך לבת שלי היום. הלך לה טוב "גברתי". אני? גברתי?? זה שלמורות קוראים Mrs או Ms בהתאם לסטאטוס, כבר עיכלתי והאמת מגיע להן כל הכבוד הראוי על עבודתן, בלי ציניות, אבל אני? Mam? מי זאת Mam? מה לי ולה? Yes Mam… sorry Mam… מה קורה מתוקה? איפה את רואה פה Mam? אני בסך הכל ביקשתי ממך שתנסי להכניס לראש הקטן של הילדה העמוסה שלי, כמה מילים באנגלית לטובת הspelling test של סוף השבוע, זה לא הופך אותי לMam. כל פעם שהיא קוראת לי ככה בא לי להצדיע, אבל להצדיע זה מסיפור אחר, ואם אצדיע מי בכלל, בכל יוסטון כולה, יגיד לי: "משוחררת".

גשם גשם בוא-

הגשם ביוסטון מלהיב רק אותנו. נקודה. הישראלים הותיקים התעייפו ממנו, המקומיים השלימו איתו והסבים והסבתות מתחבאים היטב. רק אנחנו פורצים החוצה עם הטיפה הראשונה, עם חיוך מאוזן לאוזן, כאילו שכרגע הכריזו על שלום עולמי. אפשר להבין את המקומיים, לרבים מהם הוצפו הבתים ולאחרים הוצף רק הסופר האהוב. כשהגשמים מתחזקים מיד מגיעות התראות טלפוניות, כמו אזעקות אמת, לא עלינו, בארץ. כל תושבי יוסטון מתאחדים תחת צפצוף מלחיץ בפלפון, שלא מפסיק עד שלא לוחצים confirm. השבוע, כשגם הארץ הוצפה ואני הוצפתי בסרטוני שיטפונות מרגשים מהערבה, מהבקעה ומאיפה לא... והתמלאתי תקווה שהגשם ישטוף איתו גם את המצב הנוכחי, חשבתי לעצמי, מה כל כך מרגש בו בגשם, איך יכול שהגשם הישראלי, הרחוק ממני כל כך, יש בכוחו להחזיר את תחושת הבית ונזכרתי בילדות במדבר, ששלוש טיפות גשם היו סיבה מספיק טובה לביטול יום לימודים, כי אולי תתחיל זרימה בואדי, ואמרתי לעצמי ששום אמריקה מדהימה ככל שתהיה, לא תוכל לישראל שבתוכנו, ושום טיפה ביוסטון לא תשווה לטיפה במדבר, כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

גבולות הלב-

ובהמשך לגשם בתוכנו, ישראלי אחד יקר, מהחבר'ה ביוסטון, תפס יוזמה אישית ברוכה והשקיע את מלוא מרצו וזמנו בחודשים האחרונים, כדי לשמח לבבות ישראלים ולהביא את אהוד בנאי המרגש להופעה ביוסטון. התחלתי לעבור על הפלייליסט של הזמר המוכשר, ומהר מאד הבנתי שעדיף שאני אקנה כרטיס לבן זוגי היקר ואשאר בבית. או אז התחילו ההתלבטויות- ומה עם התמיכה? ומה עם השמחה? ומה עם אחוות הישראלים? והתרבות...? בעלי חזר מההופעה, עם חיוך רחב כזה, שאני זוכרת רק אחרי שסיימנו יחד צניחה חופשית. שאלתי: "עד כדי כך?" והוא ענה לי: "עד כדי כך... וצדקת שלא באת" וכששאלתי למה הוא הוסיף: "כי אם היית באה להופעה, היינו מחר על המטוס הראשון לישראל".

וכמאמר היוצר המוכשר: "צריך להקשיב ללב, לים ולכאב..." אז הקשבתי.

הרבה אהבה

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square