מחשבות יוסטון 5

המצב בארץ- מרחוק-

במודע או לא במודע, אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים בסיטואציות, מאתגרות אינטלקטואלית, של "הסברה ישראלית". לא זוכרת שהגשתי מועמדות לתפקיד הקונסול של יוסטון, או אפילו למשרה זוטרה בפדרציה, אבל איכשהו כל פעם שמישהו שואל או אומר משהו על המצב בישראל, אפילו אם זו אמא מסין, בקפיטריה של בית הספר, שמדברת ארבע מילים באנגלית, מיד אני מזדקפת, שולפת ניצרה ונכנסת ל"מצב הסברה". אני לא יכולה להתהדר בנימוקים חוצבי להבות (בקושי את עצמי אני משכנעת), ממש לא הייתי מתקבלת ל"פופוליטיקה" והאמת מזל שהמורים שלי להיסטוריה ואזרחות לא נמצאים בסביבה, כי אני בטח ממציאה לא מעט נתונים. בכל אופן מדהים לגלות שזה כנראה בDNA היהודי שלנו, להגן על זכותנו להתקיים, גם בבגדי בית, עם חלב ולחם בעגלה, בתור לקופה המהירה, בתשע בערב ב- Target (כל אחד והtarget שלו).

אמריקאיות זה מדבק?

איך זה יכול להיות שעד שהגענו לארצות הברית, הייתי מפרגנת לעצמי מיץ תפוזים סחוט של פריגת, רק בהריונות (במחשבה שזה הולך טוב עם כדורי הברזל) וכאן מתעורר לחץ משפחתי קל, אם לא עומד בקבוק 2 ליטר תפוזים סחוט במזווה, שמחכה בנימוס לאח שלו במקרר, שייגמר. ואיך זה יכול להיות שמאז שפרצו הילדים, החיים כל כך אינטנסיביים, שכל מחשבה על מנוי בחדר כושר, נראתה לי בארץ כמו הזיה רחוקה וכאן כבר הייתי בכמה שיעורי זומבה מטורפים, צעדות בוקר ורכיבת אופניים בפארק השכונתי, מה אני? ג'יין פונדה?. עכשיו רק חסר שנתחיל להיות פריקים של מוצרי חלב, שהם הדבר "החם" כאן בקרב ההורים האמריקאים, בזמן שבארצנו הקטנטונת מושמץ החלב בשנים האחרונות כל כך, שזה הפך קצת פאדיחה להזמין קאפוצ'ינו גראנד'ה גראנד'ה, בלי חלב סויה. ועל הבייגלים במקפיא שלנו עוד לא סיפרתי, אבל יש מלא, שלא יחסר. ברוך אתה וכו' וכו'... המוציא בייגל מן הפריזר.

ספונטניות? לא בבית ספרינו

אתמול חברה שלחה בקבוצת הוואטסאפ המקומית של האימהות הישראליות, מודעה על אירוע לילדים שמגיע ליוסטון. הכל היה נורמלי לחלוטין במודעה חוץ מהתאריך. האירוע מתקיים ב-21-23 לאוקטובר 2016, שנה מהיום. בהתחלה חשבנו שנפלה טעות בפרסום, ומהר מאד הבנו שהטעות היחידה היא שאנחנו ישראליות. אין לתאר את התופעה הזו וגם אי אפשר להילחם בה. מדהים לחיות במקום שבו אנשים אשכרה מתכננים שנה מראש את החיים שלהם. בשבילנו, בשלב הזה, זה בלתי נסבל ובלתי נתפס, אין מצב שאני, כוועדת התרבות המשפחתית, מצליחה למלא את תפקידי כראוי, בתנאים האלה. בכל מחנות הקיץ של הילדים, כבר נסגרה ההרשמה, את הרישומים לבתי הספר לשנה הבאה אוטוטו מסיימים וכל הפלגות הנופש בחופשת הThanks giving- כבר Sold out (מה באמת חשבתי לעצמי, כשצלצלתי לברר על איזו הפלגה לפני שבוע, כמעט מביך). אני חייבת לעשות עבודה ויפה שעה אחת קודם, כי גם את ארוחות שישי בערב, מסתבר שסוגרים לכל הפחות שבוע מראש, אחרת מקדשים לבד, ומי שאוכל לבד, יודעים מה קורה לו, אבל מי שמקדש לבד, בגולה, הבנות שלו ממש מתבאסות.

פליי דייט (play date)-

זה הכינוי למפגש אחר צהריים, עם חבר לכיתה. לא יודעת למה קראו לזה ככה, אני הייתי קוראת לזה "חיזור גורלי". בדומה לפסקה הקודמת, גם פה נדרשת ראייה מערכתית מוקדמת ויכולת תכנון מראש (כבר אמרנו שיש מקום לשיפור בתחום). בכל אופן, בהיותנו מוקפים אמריקאים בבית הספר הציבורי של הילדות, גמלתי בליבי להוציא לפועל כמה פליי דייטים התחלתיים לבנות, כדי לוודא שיש לפחות איזו חברה או שתיים בכיתה, שישימו להן "כיף" בבוקר. האתגר התחיל בהשגת הטלפונים. אין דבר כזה "דף קשר כיתתי". ביקשתי מכל ילדה שתגיד לי את מי היא אוהבת בכיתה. יצאתי לצוד את הילדים האהובים בקפיטריה, בניסיון לחלץ מהם טלפונים של אמא. חלקם שכחו, חלקם התבלבלו וחלקם לא היו בטוחים שאני ראויה למספר. אחרי מיילים למחנכות ועוד כמה פרוטקציות, השגתי את המספרים המיוחלים. ניסחתי איזו פתיחה לבבית ושלחתי לכל אמא בקשה רשמית לפליי דייט. "אנחנו לא נוהגים להיפגש במהלך השבוע...", "איזה יופי שהגעתם ליוסטון, אולי נצליח בעוד שבועיים להיפגש...", "בימי שלישי וחמישי היא עם אבא שלה ובשאר הימים אני עובדת עד מאוחר..." ועוד כל מיני פנינים. התחשק לי להגיד להן: "הלו, מה אתן תופסות ____, אתן בכלל יודעות איזה כייף בבית שלנו? אבל נשמתי עמוק, בלעתי את כל הצפרדעים (את הכבוד השארתי בישראל), הזכרתי לעצמי ששום דבר לא אישי ויצאתי למערכה השנייה...השלישית... ובמקרה מסוים אני עדיין בקרב, כי הילדה שלי מסרבת לוותר על בחיר ליבה הקוראני-ברזילאי (הבאמת מדליק) שאמא שלו קשה להשגה. איפה הימים של דלת נפתחת אחר הצהריים ושתי ילדות מתוקות על קורקינט צועקות בכניסה: "אנחנו במגרש. בואי! ביי".

שתי מחשבות קטנות, תמונה בפייס וכתובת בוויז-

כשישראלים כותבים דברים בפייסבוק, הם מעלים כל מיני תמונות מהטיולים שלהם בחו"ל. יותר מזה, הרבה פעמים תמונת הפרופיל שלהם היא על רקע "מגדל אייפל", "פיאצה נאבונה" או "חופי קו סמוי". זה מן עניין שכזה, טמון בו איזה קיק, לשגר את עצמך לעולם על רקע נופי הגלובוס, שאינם ישראל. לא שאני באה לבאס אף אחד חלילה, אני גם לגמרי בקטע, אבל אז עולה השאלה, מה דינם של אלה שהטיול שלהם בחו"ל מתארך והחו"ל הופך לתקופה להיות הבית, גם אז מעדכנים תמונות ממחוזות רחוקים או שדווקא בחו"ל מתעורר הרצון לאיזו תמונה ציונית כזו, משהו שורשי כזה, מהטיול האחרון בבניאס או מהפאב המגניב בשוק מחנה יהודה בלילה. לא יודעת, אם אגיע למסקנות, אעדכן.

מחשבה נוספת היא בנושא הווייז. הוויז ביוסטון הוא ידידו הטוב של האדם, גם בארץ הוא היה ידידי הטוב, אבל ביוסטון היחסים שלנו עלו מדרגה ואנחנו נפגשים לפחות 5-6 פעמים ביום. השאלה הגדולה הנשאלת היא, איזו מהכתובות שאני מכניסה היום, תזכה למקום של כבוד בfavorites (מועדפים), מי יזכה לייחוס המיוחד ששמור לכתובת הבית שלנו, למשפחתון של הילד, לעבודה של הבעל, לחברים הטובים ולCostco. אי אפשר לשים כל חנות יד-שנייה מגניבה במועדפים, זה לא הגיוני. בקיצור, מי שרוצה להיות "מועדף" שיוכיח את חשיבותו בחיינו.

שיהיה לך "אחד טוב"-

יש משפט ממש חמוד, קליל וקולע שאומרים פה, זה איחול כזה ליום טוב, אבל במגניבות : Have a good one. כולם אומרים את זה לכולם, וזה ממש כייף. כשאומרים לי את זה, בא לי לשים איזה כיף או לתת איזו צ'פחה, אבל אולי עדיף שאשמור את הגינונים שלי לעצמי. בכל אופן, אני עוד אומרת Have a good day, כי אני לא מרגישה מספיק מגניבה מבחינה טקסנית וזה עוד לא מתגלגל לי במגניבות על הלשון. עוד אגיע לשם. אבל השיא היה כשיצאתי מבית הספר, כמו בכל בוקר, ושמעתי מישהיא צועקת לעברי: Have a good one, הסתובבתי וראיתי, אישה מרשימה, על עקבים גבוהים, תסרוקת מדוייקת, איפור מתוקתק ובגדים מגוהצים, זו הייתה לא אחרת מאשר המנהלת בכבודה ובעצמה, שאיחלה לי שיהיה לי "אחד טוב". רציתי להגיד לה "תודה אחותי", אבל חייכתי בנימוס והסתפקתי ב: "You too".

אז עד שאני אהיה טקסנית מגניבה,

שולחת לכם מכאן, חברים יקרים מאד:

Have a good one!

ולא רק One, יותר מ-One כמה שאתם צריכים, העיקר שיהיה לכם good.

חיבוק גדול,

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square