מחשבות יוסטון 4

"הסבר פניך לתייר" או אולי Welcome to the club- אני לא יודעת אם ההתפתחות האחרונה מעידה על כך שאנחנו בשלבים מתקדמים יותר של ההתאקלמות או שאנחנו סתם עושים רושם של טרף קל. בכל אופן הבנות התחילו לקבל שיעורים פרטיים (מילדים) בקללות אמריקאיות טיפוסיות. מפאת כבוד הפייסבוק לא אפרט ואדגים, אבל מדובר במילים לא פיוטיות. לרגע אפילו הפראית שלנו, נראתה לי פתאום שה תמים (אבל רק לרגע) כשנפלה למלכודת הקללות באנגלית, ולחלוטין לא הבינה מה היא אומרת. זה זרק אותי לכל מיני סדרות נעורים כאלה על הילד, העולה החדש, שמגמגם עברית, ובולע בשקיקה כל "הברקה" שהילדים מלמדים אותו, גם כשמדובר בניבולי-פה, ואז כשיורד לו האסימון, כשכולם נקרעים מצחוק, כבר מאוחר מדי. ובכן ציידתי את הילדות בחידוד חושים, באשר למה שמלמדים אותן החבר'ה, ובאותה הזדמנות ציידתי גם את החבר'ה בשיקול דעת, כולל מבט בלתי משתמע לשתי פנים, שלא יתעסקו עם האמא הישראלית.

ראש לקיר- בקיבוץ, כשהשכיבו את הילדים לישון, הגננת או המטפלת הייתה אומרת לכולם "ראש לקיר", כדי שיירדמו מהר ולא יפטפטו עם השכנים. פה אף אחד לא אומר לנו ראש לקיר ובכל זאת איכשהו אנחנו מכבים את עצמינו מוקדם בערב. בעלי ואני צוחקים שיוסטון זה כמו קמפינג, הולכים לישון מוקדם כי אין מה לעשות בחושך וקמים באור ראשון, כשהטבע מתעורר. התינוקות ביוסטון, מרחפים בחלום השביעי כבר בשש וחצי (שלנו מתפרע ומתחיל לחלום רק בשבע וחצי שמונה). אני עצמי כבר כמעט שלושה חודשים, לא רואה שום ראליטי ישראלי, מפחד הגעגועים. בהתחלה עוד התעדכנתי אצל אח שלי ואחותי מי הגיע לגמר ב X- פקטור, אבל גם עם זה הפסקתי, כי אני כבר לא אקטואלית. אז מה באמת יש לעשות בערב, אחרי יום נוסף של התאקלמות אינטנסיבית מעייפת? נכון, לישון. אתמול באה בערב חברה לקפה, קשקשנו, פטפטנו, שתינו, התעדכנו, שיתפנו, התלבטנו, התייעצנו... הרגשתי שקרענו את הלילה. הצצנו בשעון וגילינו שעשר וחצי. כמובן שנכנסנו מהר למיטה. איפה הימים של בירה על המרפסת, חברים, כוכבים, הזמן שחומק לו מבין האצבעות ובלי שהרגשנו שתיים בלילה. חייבת לייבא את זה ליוסטון ומהר.

שקיות יוחננוף- אולי אני משתפת עכשיו באיזו סטייה אישית, אם כן, עמכם הסליחה, אם לא, אשמח לפתוח קבוצת תמיכה לישראלים בחו"ל. יש לי עניין עם שקיות מישראל. נותרו בודדות כאלה- 2 שקיות סטימצקי, שקית golf & co, ואיזה 6 שקיות יוחננוף יקרות ערך. לאלה מכם שלא מכירים את יוחננוף, מדובר ב"רמי לוי" או "חצי חינם" שלכם. בכל אופן, השקיות האלה רחוקות מלהיות איכותיות, הן בטח כבר מחוררות קלות בתחתית, אבל הן שקיות ציוניות ויש להן ריח של בית ומרחקים. דחפתי אותן עמוק בתוך סל השקיות מאיקאה, כדי שאף בן בית לא יעלה בדעתו לשים בהן איזה סנדביץ בטעות. לא יודעת להסביר, עושה לי טוב, שרגע לפני שאני יוצאת מהבית לעוד יום בניכר, קורצת לי השקית של סטימצקי, כאילו אומרת, "תודה אחותי, שעוד לא נתת אותי".

עשה עמנו צדקה וחסד- באופן מרגש ומפתיע בתי הספר הציבוריים ביוסטון הסתיימו מוקדם בערב יום כיפור ויצאו ליום נוסף של חופש, ביום כיפור עצמו. אם חשבנו שישראל היא קיבוץ גלויות, זה משחק ילדים לעומת יוסטון, ממלכת המהגרים. יאמר לזכותם, שנעשה פה ניסיון אמיתי לתת מקום וכבוד לזרמים הדתיים השונים. זה לא שמנהלת בית הספר האפרו-אמריקאית (היפה מאד, יש לומר) רצה הביתה לבשל "ארוחה מפסקת", אבל היא מאפשרת לנו היהודים, לכפר בנחת על חטאינו. לאחר שהחלטנו לקיים את מנהג הצום גם בניכר, עשינו לנו ארוחה חגיגית ושמנו פעמינו למלא אויר בגלגלי האופניים, או אז ירד לנו האסימון, שאף מכונית כאן לא מתכננת לעצור, לכבוד היהודים שרוצים לנסוע בכביש ריק ושאפילו ל"כל נדרי" בבית הכנסת, צריך להגיע באוטו. היה יום כיפור מוזר, שונה, אחר ולילדים היה קצת מצער, כי יום כיפור במושב, זה אולי היום המאושר בשנה, בחיי ילד, מיטב הזיכרונות, החוויות, החברויות, נרקמים בלילה הזה.

ממ"ד נשאר ממ"ד- בבית הישראלי שלנו, המשרד היה בממ"ד וכולם ידעו שכשרוצים מחשב הולכים לממ"ד וכשמחפשים את אבא בערב, הולכים לממ"ד וכשלא יודעים באיזה חדר לשים משהו שתקוע לך בידיים, זורקים אותו על המיטה בממ"ד. גם בביתנו האמריקאי יש לנו חדר משרד, הוא ממש לא ממ"ד. הם לא שמעו פה על ממ"ד וגם לא על מקלט, אין להם סורגים בחלונות ואפילו לא תריסים (יש צרות אחרות, זה בסדר). זה לא משנה את העובדה שילדה אחת צועקת לשנייה מהמקלחת: "לא יודעת איפה השמפו החדש, תשאלי את אבא...", "אבל איפה אבא?", "בממ"ד!".

פטריוטיות של ילדים- שבוע וחצי אחרי שהגענו ליוסטון וירד לנו האסימון שאנחנו משלמים מחיר שכירות מופקע על הבית המתפרק שאנחנו גרים בו, מצאנו עצמינו בשבת, נודדים לעיירה קטנה ומקסימה העונה לשם קייטי ((katy חצי שעה מיוסטון. בתים יפים וחדשים, ברווזונים שוחים באגם, שמש מדויקת בשמיים, פרחים קטנים בכניסה לבתים ובלי להיות חומרניים, מחירי שכירות בשליש מחיר. הסתכלנו זה בזו, בעלי ואני, והילדים כנראה קלטו את חילופי המבטים בנינו, כעבור רגע פרצה שאגה אדירה מהמושב האחורי: "לא עוזבים את ג'ייסון, לא עוזבים את ג'ייסון..." שהתפתחה ל: "ג'ייסון! ג'ייסון!", שאלתי את הילדים: "מי זה ג'ייסון לעזאזל?" והם הזכירו לי שמדובר ברחוב האהוב והיקר שלנו, שאנחנו מתגוררים בו כבר שבוע וחצי שלמים. אז ככה זה כנראה ילדים, מתמסרים מהר, מתאהבים חזק, נאחזים במוכר, גם אם המוכר הוא רק בן שבוע וחצי. כי בסופו של יום, כולנו רוצים להרגיש- בית.

שבת ביתית ונעימה עם הרבה אהבה.

חיבוק

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square