מחשבות יוסטון 3

חשבון (בלי נפש)- כשהייתי בתיכון, לא הייתי מהמתמטיקאים הגדולים של הערבה, גם לא של השכבה ואפילו לא של הכיתה. אפשר לומר שהייתי "מאותגרת חשבון". עשיתי 3 יחידות בגרות, כי זה היה המינימום הנדרש ואם הייתה גם אופציה של מינוס 2, בטח הייתי מחבקת אותה בשתי ידיים. המורה שלנו לחשבון הפליא להגדיר את זה כך: "תלמידים יקרים של 3 יחידות, אני יודע שאתם באמת משתדלים, אתם פשוט מנצלים 100% מהפוטנציאל, שאין לכם". כיוון שהיינו בשלוש יחידות...לקח לנו זמן לפרק את המשפט הזה ולהבין את המסר. בחיר ליבי היקר, הידוע ביכולתיו החשבוניות, טוען עד היום שאני גאון מתמטי מדוכא. בכל אופן, הגילוי הגדול הוא, שעל אף שבארץ הקודש הייתי מחשבת את המע"מ בעזרת מחשבון מע"מ בלבד ומשאירה מלא טיפ למלצר, מהפחד שאולי לא חישבתי נכון את האחוז, אין מאושרת ממני לנוכח השיעורים בחשבון של הבנות באמריקה. אני מתבוננת בביתי הבכורה ורואה איך היא דוהרת בקלות על כנפי המספרים, מבינה כל מה שמבקשים ומתמסרת לתרגילים, ואני, בוגרת 3 יחידות אומרת בקול גדול: תודה לאלוהי המתמטיקה!

שנהיה לראש- לרגל השנה החדשה, הבנות התיישבו להכין כרטיסי שנה טובה. זו הייתה תרפיה בגלות, סוג של ניסיון לקיים את מסורת החג כהלכתה, בסביבה בה שום דבר לא כהלכתו. בהיותנו מוקפים בגויים, מצאו את עצמן המורות האפרו-אמריקאיות, הפורטוגזיות והטקסניות, עם חמסה כסופה מקושטת, שהגיע כל הדרך מירושלים וברכה לבבית, בעברית-אנגלית לשנה טובה. הבנות עטו עליהן בהתרגשות במסדרונות בית הספר, עם המתנות והן שתפו פעולה בנימוס ואפילו הצליחו לייצר חיוך של התלהבות מהשי שנחת עליהן במפתיע. על כל ברכה כתבה אחת הבנות "שנהיה לראש ולא לזנב" ופתאום חשבתי לעצמי, מה העניינים עם המשפט הזה? מה הגליק הגדול בלהיות ל"ראש"? בעצם מה אכפת לי להיות קצת זנב? למצוא איזה זרם טוב ולהיסחף איתו...לנוח.

להיות American driver- מקץ 6 שעות צפייה בסרטוני הדרכת נהיגה אמריקאים, משנות ה-80, ועשר כוסות קפה. מבחן של 30 שאלות על חוקי התעבורה בארצות הברית, עם שאלות הזויות כמו: "מה גובה הקנס וכמה זמן בכלא, יקבל אדם שנמצא ברשותו בקבוק אלכוהול פתוח ברכב, עם שני קטינים במושב האחורי, בכביש בין עירוני, דו מסלולי..."- מה אתם רוצים, באמא שלי? מה אני, ישראל כ"ץ, שר התחבורה? כבר יש לי רישיון למעלה מעשרים שנה, כולל אופנוע וטרקטור (פלוס רברס עם עגלה), רדו ממני, רחמו. אבל חרשתי ועברתי בהצלחה, ופני אל המבחן המעשי. כי אין ברירה, בטקסס התנהג כטקסני.

לא ברור- מצד אחד, לא יושבים על הדשאים כי מסתתרות שם fire ants (נמלי אש), לא אוכלים במרפסות, מחשש ליתושים, משנים את מסלול הצעידה של החבר'ה שגרים ליד בית הספר, כי הדשא שצועדים בו, גבוה מדי (לא כיסחו אותו כבר שבועיים) ועלולים להיות בו כל מיני bugs. אבל מצד שני, יש פארק שלם, מדהים ביופיו, ירוק להפליא, עם אגם גדול, שורץ תנינים. בשמחה ובנחת מגיעות משפחות אמריקאיות ואנחנו איתן, לתור אחר התנינים, כאילו מישהו חתם איתם חוזה, שהפעם לא טורפים. ואני בהיותי בוגרת החינוך המשותף, מורגלת להיות עדר, צועדת בעקבות העדר האמריקאי, עם ארבעת ילדיי, בלב אגם התנינים, כשבנינו לבינם מפריד כלום, והאמצעית צועקת "משעמם" אם לא רואים תנין מטר מאתנו. אז אל תספרו לרווחה מה אנחנו עושים פה עם הילדים. ולאמריקאים שבינינו, אולי שווה להציץ שוב, במגדיר בעלי חיים, לפני שיוצאים לאחו.

הישרדות יוסטון- כאמור ההתמודדות עם בית ספר דובר אנגלית, מביאה איתה דרכים יצירתיות, עד יצירתיות מאד להישרדות לימודית-חברתית. נדרש הרבה בטחון עצמי- הבנות הגדולות יוצאות כל בוקר מהכיתה שלהן ונכנסות לכיתת גן, יושבות על השטיח עם ילדי הגן הרכים, כדי לרכוש את בסיס באנגלית. נדרש סיוע טכנולוגי- לכל ילדה טאבלט אישי עם תכנת תרגום מאנגלית לעברית ולהיפך, לתקשר את החיים. ונדרשת חשיבה מחוץ לקופסא- איך לבנות את מקומי החברתי ולהשיג חברים? אז אתמול האמצעית חזרה מבית ספר קורנת, עם חיוך מאוזן לאוזן ושאלתי אותה מה הסוד? אמרת מילה באנגלית בכיתה? ענית על תשובה נכונה? הצלחת לסיים להעתיק מהלוח? הבנת משהו? והיא ענתה לי במבט ממזרי, "נראה לך? הורדתי את כל הבנים בכיתה בהורדות ידיים, חוץ מאחד, שגם אותו אני אוריד בקרוב".

לאב איז אין ד'י אייר - אם אתם מרגישים שאבדה קצת ההתרגשות הראשוניות, שהזוגיות כבר לא מה שהייתה פעם, שאתם כבר לא מתעלפים למראה בן זוגכם, שחסר ברק בעיניים, שהשגרה סוגרת עליכם... כל מה שצריך לעשות הוא לנסוע למדינה זרה, עם כל הכבודה, להרגיש קצת אבודים, קצת בודדים, להיות עם הילדים 24/7 במשך חודש וחצי שלמים (לא כולל "חופשות" חטופות במקלחת ובשירותים), בלי סבא וסבתא או דודים או אחים ואז... לקחת את מכשיר הטלפון, לחייג באצבעות רועדות, למספר המופלא של הבייבי סיטר היקרה, שאין לכם מושג מי היא, ולהזמין אותה לשעה שבע בערב (כי יוצאים פה מוקדם). לסגור על מסעדה, או פאב או אפילו לצעוד יש ביד ברחוב ופשוט- לצאת לדייט, ממש כמו בראשונה.

איפה הציונות- יש לי וידוי, לקראת יום כיפור, אני חייבת לשחרר את העניין הזה ולהגיד קבל עם ופייסבוק, הזלתי דמעות בהמנון האמריקאי. עוד אין לנו חודשיים באמריקה, עוד אין לי מיטה בבית, עוד לא קיבלתי אישור עבודה וכבר אני בוכה מההמנון האמריקאי? מה נהייה? ובכן היה grandparents day בבית הספר שלנו. רעיון מקסים כשלעצמו. הגיעו סבים וסבתות של התלמידים, לראות את נפלאות בית הספר. גם אלינו הצטרפה סבתא נהדרת שאימצנו לנו, אמנם יש לה נכדים משלה, אבל היא ישראלית, חיפאית, עם פזם של למעלה משלושים שנה ביוסטון, ונענתה בשמחה להזמנתנו. היה מאד מרגש לראות את עבודות האומנות של ילדי בית הספר, להקשיב לנאומים של הילדים המתוקים שמתמודדים על מקומם במועצת בית הספר ופורשים באומץ את האג'נדה שלהם בפני למעלה מ700 איש, ואז הגיע השיא, המנהלת דברה אל הילדים בכל כך הרבה כבוד ואהבה, על איך שהם בוגרים וקשובים ונותנים דוגמא נפלאה לסבים ולהורים, איך קהל יושב בשקט ומכבד, ודממת אלחוט באולם שוקק ילדים עד אפס מקום, וברגע אחד התזמורת הענקית של תלמידי בית הספר פוצחת בנגינה ומקהלת בית הספר מסתדרת, בתלבושות מוקפדות וכל קהל הילדים וההורים והסבים נעמד ושר מכל הלב גדול, במלוא גרון את ההמנון האמריקאי, ופתאום אתה (אני) מרגיש חלק ממשהו גדול ומרגש. ולפני שהבנתי מה קורה, ברחה לי דמעה קטנה ורגע לפני שמחיתי אותה, אמרתי לעצמי שזה בסדר להרגיש קצת תקווה, גם כשלא שרים את "התקווה".

והלוואי שנחתם לטוב, גם בשנה הזו,

שיצטמצמו חטאינו ויתעצם טוב ליבנו.

שנסלח ונאהב ויהיה לנו טוב.

גמר חתימה נהדרת-

לירון


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square