מחשבות יוסטון 2

סוגרים חודש בניכר, ואיך לומר את זה באנגלית מנומסת? החלום האמריקאי לא תמיד כזה ורוד. זה די ברור שאת הצרות המוכרות לנו אנחנו מאמצים בשתי ידיים ולא מעוניינים להחליף בצרות חדשות, אנחנו כבר יודע איך להתמודד איתן (בעיות חנייה בתל אביב, תורים בקופת חולים, אבטיח ענק שפותחים בבריכה וכל הבפנים מבאס...) יש לנו ארסנל מפותח של קיטורים קבועים ודרכי התמודדות מוכרות. פה ביוסטון, אפילו הצרות חדשות לנו ואנחנו עושים מאמצים גדולים להתיידד איתן.

הידעתם?- ביוסטון יורד הרבה, אפילו המון, גשם בקיץ, ומכיוון שכך יש "נוהל ברקים" בבריכה. אז עושים מנוי לבריכה, הילדות עוברות מבחן שחייה כדי לעלות למגלשה הגדולה הבאמת מגניבה ומקבלות צמיד של שחייניות אולימפיות ואז, בדיוק ברגע שמגיע תורה של הראשונה להתגלש, נשמע רעם צרוד מן השמיים. המצילים (יש הרבה) נותנים שריקה מטורפת ואחרי פחות מ 10 שניות הבריכה ריקה ממתרחצים. לפי "נוהל ברקים", יש לחכות מחוץ למים חצי שעה, מהרעם האחרון, רק אז מותר שוב להתרחץ. נשמע הזוי, לא ביוסטון.

וואוו הפתעה- מאז שנחתנו אנחנו חברים טובים של "אמאזון". למעשה "אמאזון" כמעט הפך לעוד בן משפחה, וירטואלי אמנם, אבל רחוק מהמשפחה, גם חבר וירטואלי זה משהו. בכל פעם שמגלים שחסר משהו בבית, החל מקופסאות אוכל מיוחדות שכל החבר'ה לוקחים לבית הספר וכלה במכסחת דשא, מיד "אמאזון" נכנס לתמונה, זה כמו קסם כזה- חולשים על המבחר האינסופי, בוחרים, משלמים (פרט שולי) וכעבור יומיים בדיוק מחכה "הפתעה" מחוץ לדלת. נכון שזו הפתעה מטעמינו, ונכון שהיא עלתה לנו כסף ובכל זאת, לפתוח את הדלת ולגלות קופסא גדולה או קטנה מחייכת אליך, זה כמו מיני יומולדת. אז בחודש האחרון רוממנו את רוחנו באמצעות אחינו הגדול והשופע- "אמאזון".

הללויה גראז'- איך אנחנו עוד לא בנינו לנו גאראז'ים בישראל? לא ברור לי. הרגע הקסום הזה שהגראז' נפתח בפניך, בחריקה עדינה, כאילו אומר: "טוב שבאת, שעות אני מחכה לך..." ובולע לקירבו אותך ואת האוטו שלך, הוא חתיכת רגע! אז אתה מבין שהגעת הביתה. אצלנו בבית האוטו הקטן מבין השניים זוכה לישון בגראז', מדובר באוטו של הבעל, האוטו של האישה ישן בחוץ, על אף שהגראז' מיועד ל 2 מכוניות- אולי כי האוטו של האישה ממש גדול, אולי כי צריך לשמור מקום לעוד ציוד בגראז' ואולי כי האישה לא מורגלת בגראז'ים ויש סכנה שנפרד מאחת המראות הצדדיות, מוקדם מדי.

איפה אתם בקידוש?- בארבעת סופי השבוע שאנחנו סוגרים ביוסטון, לא היינו ערב שישי אחד, לבד. יש איזו אחוות, ישראלים / יהודים שנרקמת כנראה במרחק מארץ הקודש. זה קורה סביב רביעי-חמישי כזה, מגיע הטלפון הגואל מאחת המשפחות, שמזמינה אותנו לסעוד איתה את סעודת שישי בערב. אני שמחה לבשר שהשבוע, על אף שאנחנו עדיין ישנים על מזרנים ושולחן האוכל שלנו עדיין במשלוח אי-שם בלב האוקיינוס, בשישי האחרון הזמנו אלינו לארוחת שישי מפוארת, ישיבה נמוכה Style מה שנקרא -אירוח בדואי. ובכך הפכנו באחת, ממוזמנים למזינים. לא טוב היות המשפחה לבדה, במיוחד לא בשבת המלכה.

הומ-רן - בתור אמריקאים אסליים, יצאנו למשחק בייסבול (שאח שלי לא יתפוס אותי מתבלבלת עם פוטבול), שבוע אחרי שהגענו ליוסטון. זה לא שידענו מי הקבוצה היריבה ולא שהכרנו את תפקידי השחקנים, אבל חפצנו בניחוח הנקניקיות, במסכים הענקיים ובאווירה המגניבה. ואכן היה מגניב ממש. מעבר למשחק עצמו היה מתחם שלם של מתנפחים לילדים ועוד מתחם Splash מזרקות שכשוך כיפיות, שיש בכל מקום ביוסטון. הבנות סימנו V על המשחק כעבור 7 דקות ופנו לעבר השעשועים. האמצעית, בהיותה חברותית שיא, פגשה ילדה אמריקאית והתחילה לשחק איתה צמוד, מדברות בשפת הסימנים, מבסוטות מהחברות העמוקה. המשחק הסתיים ורגע הפרידה הגיע. החברה שאלה בנוכחותי את האמצעית What is your name? והיא ענתה בחיוך רחב: YES. האמריקאית לא הבינה, אבל זרמה: Goodbye YES. הן התחבקו ושלום על ישראל.

סבתא בהשאלה- יצאנו לחפש לנו סבתות בשכונה. הסבים והסבתות חסרים לנו מאד, והשכונה שלנו מלאה בסבים וסבתות חביבים שמסתובבים חופשי. כל פעם שאנחנו פוגשים אחד אנחנו מגייסים את החיוך העמוק שלנו, הבנות מקשקשות בזנב ואנחנו מציגים את עצמינו ואומרים בגלוי שנשמח מאד לסבא וסבתא יוסטונים. השבוע אפילו הרחקנו לכת ודפקנו על דלת של שכנים מבוגרים, בלי שום הודעה מוקדמת והם קיבלו את פנינו, נתנו לנו שוקולד וסיפרו שהיו פעם פעם בישראל, מתישהו לפני הספירה. נכון שאין תחליף לסבים וסבתות האמיתיים שלנו, אבל במקום בו גם החיוך לפעמים מזוייף, אפשר לזייף גם סבים.

אפרופו חיוכים- למי מכם שהתחתן בחייו וחשב שבזאת סיים את מסכת החיוכים הממושכת ביותר שלו, סימן שמעולם לא היה ביום הראשון של בית ספר אמריקאי. השבוע נפתחו כאן הלימודים ועם פתיחת הלימודים נפתחו גם החיוכים. עם כמות החיוכים שאני והבנות פיזרנו במסדרונות בית הספר, סגרנו את היום עם עיסוי לחיים עמוק.

תנסו את זה בבית- אחרי החיוכים היכתה המציאות האמיתית על פנינו. שלוש ילדות, צעירות למדי, אחת מהן עדיין בגיל גן חובה, נכנסו לבית ספר גדול, מטופח, מסודר להלחיץ, עם ילדים ומורים רבים רבים בצבעים שונים, שהתכנסו ובאו לארץ האפשרויות, מכל קצוות עולם, וכולם אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מדברים אנגלית. מצב לא פשוט, שהביא איתו לא מעט חרדה, חוסר בטחון ועוד. אבל, לכל יום ארוך יש גם סוף יום, ובסוף היום, הבנות מגיעות הביתה ואז מתחיל הקטרזיס הגדול- אחת הבנות עושה חיקויים של כל בית הספר, סטאנד-אפ שלא היה מבייש את הקאמל קומדי קלאב, ואנחנו נקרעים מצחוק. לפעמים הילדים החכמים שלנו מוצאים דרכים מופלאות להתמודד עם אתגרי העולם. תנסו את זה בבית- זה כייף!

מה קורה כשהשמש לא מצליחה לחמם את החמניות?- כשלמדתי במכון אדלר, אחת המרצות נתנה דימוי מאד יפה לאימהות, היא אמרה שאמא וילדים זה כמו שמש וחמניות. השמש נטועה שם למעלה יציבה ועוצמתית בשמיים, מאירה באורה את דרכן של החמניות, מחממת ונותנת חיים, והחמניות מלוות בנאמנות את מסלולה של השמש. אבל מה קורה בימים בהם 4 חמניות קטנות, בוכות הרבה, וזקוקות להמון חום שמש והשמש עצמה בליקוי חמה זמני, קצת נבולה גם היא, ולא מצליחה להזין את כולן? לא יודעת מה אדלר אומר על זה... אבל היקום בטח ימצא את דרכו המיוחדת להחזיר את האיזון ולמלא את כולנו שוב בכוחות.

ולכם חברים ציוניים, הרבה שמחה, כוחות והתחדשות לקראת החגים הבאים עלינו לטובה.

אוהבת ומתגעגעת

לירון

#text

Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

 לירון פרנק  |  liron.frank@gmail.com   |  054-9798208 |

  • Wix Facebook page